לפעמים אני מרגישה שנגמר לי הסוס.
34 שנים בתחום החינוך לא הולכים ברגל.
אך לפעמים בחופשות הארוכות, אחרי ישיבה ממושכת בבית, אני מחכה לבקר שבו אצטרך להתעורר , להתלבש, להתאפר וללכת לפגוש את הילדים פעורי העינים שמחכים לי.
אז מה נכון לעשות?
יש ימים שאני פשוט לא מסוגלת לשמוע את קולות הילדים שקוראים בשמי וזקוקים לעזרתי ואני רוצה להעלם מהמקום, אבל מיד אני עושה לעצמי סוויץ וקוראת את עצמי לסדר...
ויש ימים שאני מברכת את הזכות שניתנה לי לשהות במחיצתם של הילדים הרכים שכל עולמם הוא אמת תום וטוהר.
ולא שאין לי מה לעשות כאשר אפרוש....יש ויש.
אז מתי? מתי אדם צריך להבין שזהו...צריך ללכת הביתה ולפנות את "הבמה" לצעירים יותר?
|