רוב האנשים נולדים בבהלה גמורה. הם מגיחים החוצה מן הרחם אחוזי אימה וחווים בפעם הראשונה על בשרם אומללות וסבל מהם. תינוקות אף פעם לא בוכים סתם. לפעמים רעב להם, לפעמים רטוב להם ולפעמים פשוט עצוב להם כי פתאום חולפת לה מחשבה שלעולם לא יחזרו לאותו כור היתוך חמים ובטוח. כשאני נולדתי לא היתה המולה רבה או בהלה. להפך. אמא היתה מעולפת מאפידורל, נראה שהרופא גם. אני לא בכיתי. למען האמת גם לא נשמתי. ובכלל, משהו היה מאד לא בסדר. זה היה נסיון ההתאבדות הראשון שלי. "לא לנשום, לא לנשום, לא לנשום". ידעתי שאני צריך להחזיק מעמד מספיק זמן והכל יגמר. כמעט הצלחתי ואז - הוא החטיף לי. פרצתי בבכי. מכוסה בדם מכף רגל ועד ראש ופולט זעקות שבר באתי לעולם. אחרי נסיון ההתאבדות שלי שמו אותי תחת השגחה בחדר מלא תינוקות ומדי פעם באו לבדוק לשלומי. מאוחר יותר הפקידו אותי בידיהם של אמא ובחור מוזר אחד שכל הזמן עשה פרצופים. היה לי מעט לא נעים בהתחלה לצחוק לו בפנים, אבל להפתעתי הרבה גיליתי שבאופן מזוכיסטי להפליא הוא נהנה מהעניין. הם מיקמו אותי בחדר מיוחד ויישמו את אותו נוהל של פטרולים קבועים כדי למנוע ממני נסיונות נוספים. כמה ייסרו אותי הגעגועים לאותו מקום מוכר, קבור בדמעות ורגעי שבר. ובכל זאת, המחשבה על להתפס ולחוות שוב את אותו הכאב הקפיאה את דמי. גמרתי אומר שכאשר יעבירו אותי מהשגחתם של שני אלה (כמה נאיבי מצידי) אנצל את ההזדמנות ואעשה את המעשה. אך הימים הפכו לחודשים ומעבר לכך שההדמנות לא הגיעה, גם הגעגוע שכך. התרגלתי לחיים תחת השגחה מתמדת ולאחר מכן אף החלו לתת לי להסתובב בגפי בגין התנהגות טובה. |