שגב פסע בצעד גס ברחוב העירוני המתעורר, פניו קפוצים בזעם נקמני. על ראשו חבש פיאה בלונדינית, שמלת מיני עם גרביונים ונעלי פלטפורמה. ארנק קטן היה תלוי על זרועו. נראה שחוסר התאמה בצבעים היא הבעיה האחרונה שלו. דקות מעטות קודם לכן העיר אותו כשנשף על פניו, כלב שחור ושעיר שאף השתין עליו, והוא מצא את עצמו על ספסל בגינה של שיינקין. הוא לא ידע איך הגיע לשם. הוא לא זכר כלום ולא זיהה את הבגדים שבהם היה לבוש, אבל התחושה שלו היתה שנעשו בו דברים, דברים מגונים ונתעבים. עד כמה, את זאת יגלה רק כשיוריד בסופו של דבר את תלבושת הגיברת וימצא ששיער גופו גולח כולו.

"תגיד תודה שלא הורידו לך את השיער בשעווה," תאמר יותר מאוחר אמא שלו המכונה "מלכת האמפטיה". אבל כרגע, הוא צועד בכעס בזמן שהסוחרים המרימים את דלתות הברזל הכבדות נעצרים להביט בו משני צדי הרחוב והוא נושף אליהם חזרה הבל פה קודח בהבעה של בוז.

מעייניו נתונים למציאת כרך של דפי זהב.

בפינת אלנבי ואחד העם הוא מוצא קיוסק עם שלט גדול: "כרטיסי חנייה וטלכארד".

"יש'ך דפי זהב?"

המוכר חופר מתחת לדלפק, מוציא כרך מהוה ומוסר לשגב.

דפדוף מהיר מביא אותו למספר שחיפש. הוא מחטט בארנק הקטן ומוצא בו כמה מטבעות ומשלשל אותן למכשיר הקיוסק.

"הלו? זה לולו ג'ונס חקירות?"

"המשרד עוד לא פתוח!"

ברור היה שהוא העיר את הדוברת מהשינה.

"זה מקרה חירום." מתעקש שגב.

"חכה שנייה," היא אומרת.

המטבע משקשק פנימה והוא מוסיף עוד אחד ומסתכל בעצבנות לכל הצדדים.

"לולו ג'ונס חקירות, במה אוכל לעזור?" הדוברת נשמעת עכשיו מאוששת ומקצועית.

"זה לא לטלפון. אפשר להיפגש? עכשיו?"

"הממ..." היא אומרת, "או.קיי. אמרת שזה מקרה חירום, אז..."

"כן. חירום!" הדגיש שגב.

"טוב, תבוא. ככר המושבות."

חמש דקות לאחר מכן הוא עומד בתחילת רחוב העלייה. אישה צעירה פותחת לו את הדלת.

"את לולו ג'ונס?"

"כן. תיכנס." היא מראה לו את הדרך ולא מסגירה ולו ברמז שהיא מבחינה בהופעתו יוצאת הדופן.

היא מובילה אותו למטבח ומצביעה על הכיסא. בלי לשאול היא שמה על השולחן שני ספלי קפה שחור ומתיישבת מולו.

"במה העניין?"

"אני צריך עיקוב."

"או. קיי, מעקב... זה משהו שאנחנו עושים. אחרי מי אתה רוצה לעקוב?"

"אחרי." אומר שגב.

לולו שותקת ומרימה גבה אחת. "אתה מוכן להסביר לי למה?"

"אתמול יצאתי לפאב. שתיתי בירה על הבאר. אנשים התיישבו כל הזמן משני הצדדים שלי והתחלפו. אני רק זוכר ברגע מסוים שהיו מצדי שתי נשים וניהלו שיחה מאחורי הגב שלי. זה לא היה מי יודע מה נעים, אבל לא אמרתי כלום. אני לא זוכר איך הן נראו, אבל לשתיהן היה מחשוף די גדול. זה הדבר האחרון שאני זוכר, עד הבוקר, כשהתעוררתי על ספסל בגינה וכלב השתין עלי."

"אתה באמת קצת מסריח," אמרה לולו.

שלוש דפיקות חזקות נשמעו עכשיו במטבח מכיוון התקרה. לולו קמה.

"תסלח לי רגע בבקשה," היא ניגשה לארון שירות צר, פתחה אותו, הוציאה סולם ולקחה אותו מחוץ למטבח ומטווח ראייתו של שגב.

היא העמידה את הסולם בכניסה לחדר האמבטיה, טיפסה עליו ונקשה על דלת הבוידם שתי נקישות קצרות. הדלת נפתחה לאט. היא הרימה את ידיה וסיר לילה גדול הוגש לה בזהירות. היא הניחה אותו על המדף העליון והרחב של הסולם, עיוותה את פניה בגועל, וירדה מהסולם כמתורגלת היטב. אחר כך הלכה ושפכה את תוכן הסיר לאסלה, הוסיפה מים מהברז כדי לנקות אותו, שפכה שוב והורידה את המים. היא חזרה על עקבותיה ועלתה בסולם. נקשה פעמיים ויד נשלחה ולקחה ממנה את הסיר. הדלת הקטנה נסגרה והיא ירדה, קיפלה את הסולם והחזירה אותו לארון המטבח.

"כן... אני מצטערת... איפה היינו?" אמרה תוך כדי שהיא שוטפת את ידיה בכיור.

"זהו. אני סיפרתי לך את כל מה שאני יודע. אני רוצה שתמצאי מי סימם אותי ומה הם עשו לי."

"יש לי שאלה לפני כן... אולי תחשוב שזה לא קשור, אבל מאיפה הארנק שלך?"

"זה לא הארנק שלי! גנבו לי את הארנק שלי!"

"בדקת מה יש לך בארנק? אני מחפשת בעיקר איזה תצלום... משהו כמו זה..." היא חיטטה בתוך ערמת ניירות והוציאה תמונת פולרואיד, אותה הסוותה בידה השנייה.

שגב פתח את הארנק ולתדהמתו מצא שם צילום. הוא בחן אותו היטב. היתה זאת תמונה של ישבן עירום ומגולח, עליו נכתב בליפסטיק אדום: "באהבה, האחיות ג'ילט".

לולו הושיטה לו צילום שהיה העתק מדויק של התמונה שבידו.

"לצערי אתה לא המקרה הראשון. ישר כשראיתי אותך ידעתי מה קרה. אתה לא תאהב את מה שיש לי לספר, אבל מדובר בשתי נשים שהן פושעות סדרתיות. הן מסממות בסם האונס את קורבנותיהן. זה הסיגנטור שלהן. בלי ספק." היא הקישה באצבעה על התמונות.

"והן אנסו אותי?"

"הן שיחקו איתך בברביות. הפשיטו והלבישו אותך בכל מיני בגדים. אבל לפני כן הן גילחו לך את כל הגוף. זה הולך לגרד לך כהוגן כל השבוע..."

שלוש דפיקות ברורות נשמעו שוב מכיוון התקרה.

"תסלח לי עוד רגע," אמרה לולו. היא ניגשה לארגז לבן של לחם, פתחה והוציאה ממנו שאריות של לחם ישן. היא ניגשה שוב לארון השירות והוציאה את הסולם.

"את צריכה עזרה?" סוף סוף יצא שגב מאומללותו הפרטית.

"לא, אני מסתדרת, זה רק דקה."

היא יצאה ופתחה שוב את הסולם למשולש מתחת לבוידם. עלתה ונקשה שתי נקישות. הדלת נפתחה ויד קטנה נפשטה לעומתה. היא שמה בתוכה שתי חתיכות של לחם יבש.

"אין עליהן מספיק עובש," אמר קול קטן.

"שתוק ותפסיק להתפנק!" אמרה לולו.

היא ירדה, קיפלה את הסולם וחזרה למטבח. היא לא הספיקה להתיישב בכיסא כששוב נשמעו שלוש דפיקות תובעניות במיוחד.

"לעזאזל!" היא קראה והתיישרה. "מה עכשיו?" היא יצאה שוב, ושגב הקשיב בדריכות ורק שמע קול קטן מבקש משהו ואת קולה של לולו ג'ונס צועק בגסות:

"טטריס?? אתה חושב שלאנה פרנק היה טטריס?"

היא חזרה מייד למטבח ואמרה לשגב: "סליחה. אני שוב מתנצלת. זה הבן שלי! כבר שבוע הוא חי בבוידם!"

"הממ... למה?"

"הוא ילד מאוד רגיש. הוא רק בן 7. הוא פשוט גילה על השואה."

"גילה על השואה?"

"כן. אני לא יודעת מי סיפר לו. אבל מאז הוא לא מסכים לרדת מהבוידם."

"הוא מתחבא מהנאצים?"

"לא ממש. הוא כועס עלי. דרך אגב, קוראים לי רעות. לולו ג'ונס זה רק השם המקצועי שלי."

"נעים מאוד, שגב. אבל במה את אשמה?"

"הוא לא מבין איך ילדתי אותו למרות שידעתי על השואה. הוא מתעצבן שילדתי אותו לעולם של אנשים רעים. אני לא יודעת מה אני אעשה אם בסוף החופש הוא עדיין לא ירצה לרדת משם."

"יש לו אבא?"

"כן. באבא חושך."

"בא בחושך?"

"זה היה הכינוי שלו באינטרנט."

"והם בקשר?"

"לא, עדיין לא הצלחתי לאתר את באבא בחושך. אבל אני מרגישה שאני מאוד קרובה. זה הרי המקצוע שלי, לאתר אנשים."

"אני ממש לא מבין מה את אומרת."

"מה יש להבין? כמו שהוא בא בחושך, ככה הוא גם נעלם בחושך. הוא אמר שהשם האמיתי שלו הוא ערן. הוא הציע את המשחק הזה. שהוא יבוא אלי ואנחנו ניפגש בחושך. אז אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה."

"עד כדי כך היה חושך?" שגב התקשה לקלוט את המשחק הזה.

"כן. הסכמנו על סטוץ בחושך. מה שכן, אני יודעת שיש לו שיער מקורזל ואוזניים גדולות ובולטות. קצת כמו שלך..."

"מהמישוש?"

"גם. וגם בגלל שלעוזי יש."

"אהה! ולמה את מחפשת את באבא חושך?"

"אז זהו, שאף פעם לא התעניינתי מה קרה לו, אבל מאז שעוזי שונא אותי, הוא מתעקש שהדרך היחידה שהוא ירד מהבוידם היא אם אני אמצא את אבא שלו."

רעות הסתכלה על שגב כבוחנת:

"אתה לא במקרה באבא חושך, נכון?"

"לא. בטוח שלא. הייתי זוכר דבר זה."

רעות נאנחה: "זה הורג אותי. כל אחד יכול להיות באבא חושך!"

"בדיוק." ציין שגב. "בדיוק..." הוא אמר זאת שוב בלחש ועיניו אורו.

"כל אחד יכול להיות באבא חושך!" לחשה בהתרגשות גם רעות. "זאת אומרת.. אתה מוכן?"

"למה לא?"

רעות סימנה לשגב לבוא אחריה.

הם נעמדו במסדרון מול הבוידם. רעות הסתכלה רגע על שגב ואז קראה:

"עוזי! בוא תראה מי פה?"

דלת הבוידם נפתחה ופניו של ילד הציצו מלמעלה.

"מי זאת?"

"זה לא זאת, זה זה. זה אבא שלך, עוזי'לה!" אמרה רעות ועיניה ברקו.

"טה דה!" קרא שגב ופרש את זרועותיו.

עיניו של עוזי התעגלו בחוסר אמונה ושקט השתרר למשך מספר דקות שבהן סקר עוזי את שגב באלם וביסודיות.

"או. קיי. תביאי את הסולם." פסק עוזי לבסוף.

רעות קפצה בשמחה במקומה ורצה למטבח כדי להביא את הסולם.

עוזי אמר לשגב: "אז אני מבין, אבא, שאין סיכוי שאני אגדל להיות בן אדם נורמלי. הא?"

"לא," השיב שגב, "כנראה שלא."

אפילוג:

לעתים נוצרת משפחה בנסיבות לא שגרתיות. אבל אין חוקים. מי קובע איך ומתי? היתה זאת תחילתה של ידידות מופלאה בין רעות ועוזי לשגב. והדבר הראשון שהם עשו ביחד היה עבודת יצירה מסביב לשולחן המטבח. הם לקחו צנצנת ריקה של ריבה ויצרו חור גדול במכסה הפח שלה. עוזי ביקש משגב לרשום על גבי מדבקה: "קופת חיסכון" וצייר פרחים מסביב.

"בשביל פסיכולוג, אמא," הוא אמר.

"רק שטרות, בבקשה," אמר שגב.

ורעות תרמה את השטר הראשון.