מכל שיר ילדותי את "ידידי טינטן" אני זוכר כשיר מוזר ואפילו קצת מפחיד. לא הבנתי מה זה טינטן (תילתן? טינטן?). הביצוע (ששי קשת? אבי טולדנו? שמוליק קראוס?) ממש לא היה צ'יילד פרנדלי בכלל, כל החיבור הזה בין ידיד בלתי נראה עם שם מוזר למיטה ולצלחת שלי היה בעיניי קינקי לחלוטין. מזל שבאה דנה אינטרנשיונל וסגרה עבורי את הפרק.

פני הדור כפני הכלב. המוסיקה הישראלית כל כך מגוייסת שכבר אין טעם למחות. מקרן פלס-גוש-מסיקה דרך דרמה קליינשטיין בואכה נינט. כולם מחוייכים, נורא מוכשרים, רק רוצים לעשות טוב, הולכים לצבא, ממחזרים בקבוקים, תורמים לשדרות, מעריצים את גדולי האומה. ההיפ הופ ציוני, האנרכיזם מסודר, גם השמאל הקיצוני כבר מסודר בתבניות, הכל בסדר. מספיק רק לשמוע 102 או גלגל"צ כדי להבין שהכלב לא רק נאמן אלא גם מלקק לעצמו את הביצים בהנאה. אם תחקה את ריקי גל ואת צביקה פיק מספיק יפה תקבל הרבה הרבה סמסים והכלב ילקק גם אותך.

ובתווך דנה אינטנשיונל. אין לי ספק שלימים דנה תיזכר כאחת המוסיקאיות החשובות בדור החדש של המוסיקה העברית. דנה לא הייתה צריכה להתגייס למיין סטרים, היא העבירה אותו לצידה. מבקרי המוסיקה ממהרים כל פעם להספיד אותה אבל מסתבר שהשנים עוברות, מבקרי המוסיקה מתחלפים והיא עדיין איתנו. טראשית? בוטה? אולי, אבל ללא ספק אמיתית ובפנים של כולנו.