כמי שעקב מחצי מרחק אחרי מדורי הספורט - קשה שלא להתרשם מהיחס השונה שמקבל אפי בירנבאום מקודמו - צביקה שרף.

שרף - קיבל קבוצה באמצע העונה מעודד קטש הלא מנוסה. הוא הגיע לגמר היורולויג אך הפסיד בשניות האחרונות את האליפות ואת גביע המדינה. מרגע בואו לקבוצה - ועד עזיבתו (למעט ימים ספורים שהחלו בעליית הקבוצה לפיינל פור ותמו עם הפסדה לקבוצה טובה ממנה בהרבה) התפרסמו כתבות על כמה "מעמדו רופף". כמות הלחץ במכבי, "ההפסדים בצורה בלתי נסבלת" ועוד. בכלל- כל שלב שהקבוצה עברה היה "בית קל, עם קבוצות חלשות".

ואכן - שרף הלך הביתה בסוף העונה. את מקומו תפס אפי בירנבאום - "שועל קרבות ותיק", "מאמן של שחקנים" היו רק חלק מהסופרלטיבים שהורעפו על הרכש הטרי.

אלא מה? פתיחת העונה החלה והמאמן החדש לא מביא הצלחות, בלשון המעטה. הקבוצה נראית רע, ומנצחת בקושי משחקים נגד קבוצות חלשות ממנה בהרבה. אבל המאמן הטרי מקבל יחס "אתרוגי".

בשישי שמעתי כתב אחד מסביר "שהשלבים הראשונים לא חשובים, וכל מה שצריך זה להתחבר לשניים שלושה משחקים כמו בעונה שעברה". אין לי ספק שהבלוף לא יחזיק מעמד, אבל אם חשבתי על שרף שהוא חצי פרנואיד, הרי שעכשיו פיצון הראיון בערוץ הראשון שעסק ב"כמה מאמן מיושן הוא" - נראה טבעי ומתבקש.

הבדלי היחס בתקשורת שמקבלים המאמנים מרמזים שהחיה המעניינת  "מאמן של שחקנים" לא בהכרח קיימת.

מאמן של עיתונאים - דווקא יש.