| אני חייב וידוי קטן. בחודשים האחרונים, לאן שאני פונה, אנשים בודקים אם אצלי הכול בסדר. יש שנוגעים לי במצח כדי למדוד לי חום ויש אף ששואלים אם כבר ראיתי רופא. אלפים שפגשתי הגיעו למסקנה שמוחי השתבש בגלל שנטשתי משרה מכובדת בתקשורת ועברתי לפוליטיקה. אלפים אחרים הגיעו למסקנה שאני זקוק לאשפוז אחרי שהתברר להם שמכל הגלריה הפוליטית בחרתי דווקא במפלגת העבודה. היו גם שהיו יותר מעשיים: מה עם הפנסיה? מה עם תנאי הפרישה? מה יהיה אם לא תיבחר? היכן תעבוד? יקבלו אותך בחזרה בעיתון 'הארץ'? תחפש עבודה? תכתוב ספר? מה תעשה? איך תחיה? בן סימון חבל עליך. דווקא נהנינו לקרוא אותך ולשמוע אותך ברדיו ובטלוויזיה. הכול שמעתי חוץ מהצורך (המיידי והדחוף) של אנשים להיכנס לחיים הפוליטיים. מאותן שיחות, הפוליטיקה מצטיירת כארץ גזירה או כמין גולאג בנוסח סולז'ניצין. לזכותה של הפוליטיקה הישראלית, צריך לומר שהיא הרוויחה את זה ביושר. מי יכול להאמין בשיטה הזאת כשהוא רואה ראש ממשלה שנתון בחקירות סדרתיות על חשדות נוראיים של שחיתות? מי יכול להאמין בשיטה כשהוא רואה שר אוצר בדרכו (כנראה) לכלא לכמה שנים? ושר רווחה שכבר נגזרה עליו תקופת מאסר? ונשיא מדינה שהחשדות נגדו הסיגו את ישראל לאחור והכתימו את מעמדה בעולם? שלא לדבר על התנהגותם של חברי כנסת ועל כך שרבים מהם הציבו את האינטרסהאישי מעל האינטרס הכללי. זו הסיבה המרכזית לכך ששיעור ההצבעה נמצא בירידה תלולה ועלול הפעם לרדת אף מתחת לקו האדום של 50%. לתומי חשבתי שבמצב כזה אדם סביר חייב לרתום את עצמו כדי לסייע במלאכת הריפוי. זה מה שעשיתי. בטרם הצטרפתי, לא עשיתי ברית עם אף גורם פוליטי, לא התייעצתי עם אף גורם פוליטי ולא סגרתי דיל עם אף גורם פוליטי. לא במפלגת העבודה ולא בשום מפלגה אחרת. ידעתי על מצבה של העבודה ומי כמוני התמחה במציאת סופרלטיבים כדי לתאר את מצבה העגום. דווקא בשל כך ודווקא משום שלא הצטיירה כאלטרנטיבה שלטונית, באתי בשעריה. כי במשך שנים דיברתי נאבקתי נגד ההיפר קפיטליזם שפשה בכל חלקה טובה במדינה. לחמתי נגד ההשתעבדות להון ולאנשי ההון והתשוקה הבלתי מוסברת של אנשי השלטון אחרי האוליגרכיה של ההון והעושר במדינה. פוליטיקאים התבטלו בפניהם כמו היו עלים נידפים. כל אימת שהופיע איש הון, נעמד האיש הפולטי דום וכמעט שהצדיע לו. כבר עשרים שנים שמדינת הרווחה מוצאת להורג באכזריות מבלי שגורם פוליטי משמעותי יפצה את פיו. אני מודע לכך שקיצוץ הקצבאות של שר האוצר נתניהו נתמך בידי שרי העבודה ואני מודע לשותפות הפעילה של מפלגתי החדשה בגימודה של מדינת הרווחה. תהילתה לא תצא על הברית שכרתה במשך שנים עם ממשלות הליכוד ובעצם כל ממשלה מתחת לשמיים. ביקרתי אותה על כך כעיתונאי ואני מבקר אותה עתה כחבר פעיל שלה. היא נשבתה אחר השלטון וקסמי הכוח ולא מצאה פנאי להרהר על עתידה ולמצוא שפה חדשה עם הבוחרים. ואני, כמו רבים אחרים, קורבן של הבטחות סרק ומקסמי שווא של העבודה בבחירות 2006. המהפכה החברתית שהובטחה בידי מועמדה לשלטון טבעה במצולות הים והולידה אכזבה רבתי שקשה להמעיט בעוצמתה. ואני מודע לשקיקה של ראשי המפלגה לעסוק בכל דבר שהוא ביטחון צבאי ורק לא לעסוק בביטחון חברתי. את זה הם מעדיפים להשאיר לש"ס, קבלן המצוקה של ישראל. איני יודע מה מקורה של התופעה הזאת אבל היא חייבת להיפסק. מפלגת העבודה היא המפלגה היחידה שמסוגלת לדבר על הצורך במדינת רווחה מבלי למצמץ. ולכן הצטרפתי אליה. כי זכרתי לה חסד נעורים (לא שלי) בהיותה המפלגה שהיתה אחראית על פרוייקט אדיר מימדים של הקמת מדינה. בבניית אומה, היא כבר נכנסה להיסטוריה. עתה המבחן שלה הוא לבנות חברה טובה יותר, צודקת יותר ושיויונית יותר. אני לא תמים, על אף שכניסתי לפוליטיקה ובייחוד הצטרפותי לעבודה חיזקו את הרושם הזה. אני יודע עד כמה הממסד הפוליטי התרחק מהשאיפה הזאת. בשנים האחרונות ראיתי מול עיני איך אנשים יורדים מתחת לקו לעוני, איך הורים מתקשים למצוא סנדוויץ' לילדים בדרכם לבית הספר ואיך נפתחים בתי תמחוי ברחבי הארץ ואיך מצטופפים קשישים וצעירים כדי לקבל את המנה היומית שלהם. את החרפה הזאת צריך להפסיק. ועד כמה שזה יישמע רומנטי, אני באמת מאמין ביכולת לשנות מציאות. וזה מה שאני אומר לאנשים שתוהים אם שפיותי עדיין איתי. אני אומר להם שלהיכנס היום לפוליטיקה, זה אקט פטריוטי. כי כמה אפשר לצחוק על מנהיגינו ב'ארץ נהדרת'? כמה אפשר ללעוג להם? אם הם כל כך נלעגים אז מדוע אין נהירה של צעירים ואחרים לפוליטיקה כדי להחליפם? מדוע להפקיר את התחום הכי חשוב בחיינו? אין לנו את הפריבילגיה הזאת ולכן כל מי שיכול, עליו ליטול פסק זמן ולרתום עצמו לפעילות פוליטית. אני מאמין יותר מתמיד במסרים של מפלגת העבודה. נכון המפלגה במשבר ושרויה במצב של אי ודאות ביחס לעתידה. באתי אליה בשעתה הקשה ולא ביקשתי תפקיד או ג'וב אלא להצטרף למשימה החשובה ביותר: שיקום המפלגה. אני מרגיש שזו זכות ואף חובה אזרחית לעשות למען המדינה שלך. אותה מדינה שקלטה אותי בגיל 16 ונתנה לי מה שיש לי היום. אין בי כעס עליה, יש בי רק הכרת תודה ורצון להשיב לה כגמולה. |