| ביום שישי, הודיע עמוס עוז כי מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. זו לא ההכרזה הראשונה של עמוס עוז בנוגע להיסטוריה, וברובן הוא לא ממש צדק אבל הפעם אני מסכים איתו, אם כי מנקודת מבט שונה לחלוטין.תנועת העבודה, שמפלגת העבודה היא תולדה שלה, היתה הכח המרכזי בתהליך ההיסטורי של חזרת עם ישראל לארצו. במובנים רבים, מדינת ישראל נולדה בדמותה של תנועת העבודה והשקפת עולמה תואמת את עיקרי השקפת עולמה של תנועת העבודה.היו לתנועת העבודה מספר עקרונות שהנחו אותה, והחשובים שבהם היו התיישבות ובטחון לצד השקפת עולם כלכלית-חברתית שמאלית, מהקיבוצים דרך המושבים עובר להסתדרות ועד לספיר ויוזמותיו.ככל שעברו השנים, איבדה התנועה את כל האידיאלים שלה, ונותרה רק עם עמדות הכח וההשפעה. הראשונה ליפול היתה השקפת העולם הכלכלית-חברתית. עליית הליכוד לשלטון חשפה את תלותו של אורח החיים השיתופי בהזרמות שוטפות של כסף מהמדינה. דור המייסדים של הקיבוצים ראה בעיניו שלו את מפעל חייו קורס. העזיבות ההמוניות, נטישת החקלאות, החובות לבנקים – בזמן די קצר יחסית הקיבוץ נפח את נשמתו. קריסת ברית המועצות וגרורותיה זירזו את התהליך וקברו את השיתוף באופן סופי. המשבר הנוכחי לא יחזיר את הקיבוץ. הסירו דאגה מליבכם. אחר כך באה נטישת ההתיישבות. מתנועה שחרתה על דגלה את יישוב הארץ, עוד דונם ועוד עז, תנועת העבודה נהפכה לראש החץ בהתנגדותה להתיישבות. כסף לשכונות במקום להתנחלויות, זעקה התנועה שהודחה מהשלטון בגלל הזנחת השכונות. מפלגת העבודה תמכה תמיד בהצרת צעדיהם של המתיישבים ביהודה ובשומרון, וצהלה בעת גירושם מבתיהם. זוכרים את הימים של הויתורים הכואבים? הם כבר מזמן לא פה. קשה היה להסתיר את החיוך המרוח על פניהם של חברי תנועת העבודה בעת אסונם של מתיישבי גוש קטיף. הם הגדילו לעשות ותרמו את מתקני הקיבוצים הסובבים את עזה לטובת ההתנתקות. (היום הם מייבבים ומבקשים מיגון). כדאי לזכור שהתנועה המפוארת הזאת לא מסוגלת להקים ולו יישוב אחד. כל מה שנשאר זה צוות ההתנחלויות של שלום עכשיו, שמשקיע אנרגיות אינסופיות במעקב יומיומי אחרי כל קראוון שזז מעבר לקו הירוק. פתאטי. את חזון התיישבות הנגב (בן גוריון, זוכרים?) הם יודעים לדקלם באזכרות בשדה בוקר, תוך כדי הטפת מוסר למתנחלים שלא באים לנגב. הם עצמם מתגוררים בתל-אביב. היהלום שבכתר היה, כמובן, אוסלו. כאיש אחד ובבת אחת, נטשה מפלגת העבודה את כל מה שהאמינה בו במשך שנות דור, וכרתה ברית עם כנופית מרצחים צמאת דם.אחרי שגם ההתיישבות נפלה נותר רק הבטחון, וגם האבן הזאת נפלה. מאות פיגועי טרור, ירי בלתי פוסק של טילים, הקמת ממלכות טרור בדרום ובצפון – דבר מכל זה לא הניע את מפלגת העבודה לעשות משהו. להיפך. אהוד ברק היה המבצע של הנסיגה החד צדדית מלבנון, ושרי העבודה היו מהתומכים הקולניים של תוכנית ההתנתקות. במקום להתייצב מול האויב הם בוחרים שוב ושוב לברוח ממנו. הכל עטוף כמובן שמילים יפות על הקטנת החיכוך, שמירה על צביונה היהודי של המדינה, ועוד כמה ססמאות ריקות מתוכן.
בסוף, מה שנשאר מתנועה מפוארת זה מאבקים קטנוניים על תפקיד-השר-הבכיר, שריון מקומות והצטרפות אוטומטית לכל קואליציה. גם אם אביגדור ליברמן יהיה ראש הממשלה הבא, מפלגת העבודה תהיה שם לצדו. לטובת המדינה כמובן. שלא לדבר על האישים הדגולים כמו בנימין בן-אליעזר, דליה איציק, אברום בורג, אהוד ברק, שלום שמחון, איתן כבל, ויסלחו שאר גדולי האומה ששכחתי בדרך.
|