החיכוך - סיפור רומנטי ליום גשום

לצפייה במסך מלא

החיכוך - סיפור רומנטי ליום גשום

‎50

יחסים

101 תגובות יום ראשון, 16/11/08, 22:10

11 וחצי . איפה סיגל והבחורים? כמה זמן עוד תחכה פה לבדה, באפלת הלילה, בכביש הצר שלפני מגרש החנייה בגני התערוכה? ובחוץ מבול!!! שלומית הגבירה את עוצמת החימום והידקה את מעיל המקסי האדום לגופה. שיניה נקשו מקור. ואין כל סימן לא לסיגל ולא לבן זוגה והחבר שארגנו לה במיוחד למסיבה של הערב. נכון, זו נסיעה לא כל כך קצרה מכפר סבא לתל אביב, אבל סיגל היא אחראית, ואם היא קובעת, היא מגיעה בזמן, גם אם תצטרך לעשות את הדרך בשחייה בגשם הזה.

11 ארבעים וחמש ושלומית הרגישה איך עיניה נעצמות, והחשק לצאת מהמכונית ולקרוע את רחבת הריקודים באוהל השאנטי, ירד עד מתחת לאפס. כמו הטמפרטורה בחוץ. אורות פנסים הלכו והתקרבו, ועיניה נפקחו, כשהדם החל שוב לזרום בעליצות בעורקיה. הנה הם באים! עוד דקות אחדות וחום נעים יאפוף אותה, כשתניע את רגליה בריקוד סוער, אחד הדברים שידעה היטב לעשות. האור הלך והתקרב, אך במקום להגיע מלפנים, הגיע דווקא מאחור, מכיוון מגרש החנייה! ולפתע – בום! קול חיכוך מתכת במתכת – צליל שפשוף של מכונית אחרת בדלת הנהג שלה – והמכונית הזרה בורחת מהמקום!!!

כרוח סערה פרצה ממכוניתה לעבר הקור המקפיא, והחלה לרוץ קדימה בצווחות "עצור!! עצור!!!". המכונית המסחרית המסיבית עצרה, כמשתוממת, והנהג, כשסימן שאלה גדול מרוח על פניו, יצא החוצה, כאילו לא שמע את קול החיכוך כלל. חצוף שכמוהו! "דפקת את המכונית החדשה שלי!", צרחה שלומית בזעם. "תן לי מיד את הפרטים שלך!". הגבר התבונן בה בחיוך לגלגני. "מה קרה, על מה הרעש? אני לא רואה שום נזק....". "שום נזק? החוצפה שלך עוברת כל גבול! בער לך לעבור בפראות במסלול הצר הזה ולהתחכך בי? היית חייב לשרוט אותי? ואחרי זה עוד ניסית לברוח? שפן שכמותך! מוג לב! אפילו לה התנצלת!", פלטה שלומית, כולה רותחת.

אולם הגבר אפילו לא נעלב. "גם את למסיבת פנויים- פנויות בביתן 17?", שאל בעניין. "לא!!! אני לא!!! אני למסיבה באוהל השאנטי למוזמנים בלבד! וברור שאתה לא מוזמן לשם!", גלגלה שלומית את המילים בכל הארס שהצליחה לגייס. "תן לי את הפרטים שלך, אתה לא תתחמק!". "חכי, אולי נוכל להסתדר בינינו?", הניח הגבר יד מרגיעה על זרועה. "יש לי פחח טוב שאני מכיר, ניסע אליו מחר, ואני מוכן לשלם את הנזק, לא שאני רואה כאן בכלל נזק....". שלומית חשבה לרגע. אולי הוא צודק. אם ייכנסו לעניין הביטוח, יעברו חודשים, ובינתיים היא תצטרך לספוג את עלות השריטה, הצביעה של כל הדלת, שהרי מי צובע היום רק שריטה? המוסכים הגנבים האלה רק מחפשים לסחוט כסף!"בסדר. תן לי את הטלפון שלך", ניאותה, והגבר שלף כרטיס ביקור.

"אני יכולה לצאת מהעבודה בשעה 1, בהפסקת הצהריים שלי", אמרה שלומית. "מצוין! נוכל לאכול צהריים ביחד..." אמר הגבר, ומבטו סקר את אפה הסולד, את תלתליה הערמוניים, את רגליה הארוכות שנגלו מבעד לשסעים הצדדיים של המעיל. אך שלומית אטמה את עצמה. רק זה עוד חסר לה! שייצא דייט מהשריטה הזאת! על גופתה המתה! קודם שישלם על הנזק למכוניתה החדשה , בבת עינה, שכעת בגללו – פצועה וחבולה בשריטה מכוערת לכל רוחב הדלת! ארוחת צהריים הוא רוצה – רעל עכברים יקבל!

לפנות בוקר כבר לא זכרה כמעט כלום. רגליה כאבו מרוב ריקודים, ופיה – מרוב חיוכים. איזו הצלחה שהייתה לה! חמישה דייטים לפחות ממסיבה אחת! בקושי העיפה מבט לעבר הבחור שהביאה אתה סיגל במיוחד בשבילה. מי רוצה להסתכל עליו בכלל, כשבחורי חמד מקיפים אותה ללא הרף, והיא מרגישה כמו מלכת הדבורים....

בצהריים, כשעמדה לצאת להפסקה, נתקלה ידה בכרטיס ביקור מקומט בכיס מעילה. אוי ! לגמרי שכחה את השריטה במכוניתה! רדופת אשמה רצה החוצה והתבוננה בדלת הנהג. לא ייתכן! השריטה האימתנית שראתה אתמול בלילה, בחושך, לא נראתה כלל לאור השמש! בקושי פס דקיק, ואפילו הצבע לא ירד!שלומית הרגישה בושה אדירה. כמה רעש עשתה אתמול...תמיד הקפידה לחיות לפי המסר של שמה ולרדוף שלום, להתרחק ממריבות...והנה גרמה עוול למישהו שכלל לא גרם לה נזק...בידיים רועדות חייגה למספר בכרטיס הביקור..

"שלמה? כאן שלומית. תראה, הסתכלתי על השריטה, ואני רואה שממש הגזמתי. אני מצטערת. ממש לא רואים כלום. ככה שאין צורך להגיע לפחח. באמת סליחה...." אבל שלמה לא הסכים. "לא, אני מרגיש שגרמתי לך נזק", התעקש. "וכבר קבעתי עם הפחח, לא נעים לי לעשות צחוק מעצמי. בואי בכל זאת....". שלומית הקשיבה. הייתה שתיקה קצרה מן העבר השני, ואחר כך – "שלומית? את שם?". היא חייכה. "בסדר, אבוא אתך לפחח, אבל בתנאי אחד – שאחר כך נלך לאכול יחד צהריים.....".

למה נזכרה בזה אחרי שנה? שאלה את עצמה כעת, כשהיא מיישרת על ראשה את ההינומה הלבנה. אולי כי היום, שוב חודש ינואר, שוב יורד מבול, ובדיוק ביום החתונה שלה עם שלמה בגני התערוכה...

* מבוסס על סיפור אמיתי.

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

דרג את התוכן: