כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קסם

    על הקסם, האתגר והכיף שבחשיבה.


    "כשאנשים מסכימים איתי, אני תמיד חושד שאני טועה" – אוסקר ויילד

    פרופיל

    ד"ר אדוה שביב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מחוננים ומחוננוּת - הצעה לסדר

    48 תגובות   יום ראשון, 16/11/08, 22:31
    * תקציר לטובת הממהרים:

    המלצות לשמירה על פרופורציות בכל הקשור לאיתור וטיפוח של מחוננים, גם כאשר הם הילדים שלנו, וזאת בלי להמעיט בחשיבות הנושא. ,

       

    בעקבות מסר אישי שקבלתי מאמא לילדה מחוננת צעירה מאוד, חשבתי שהתקופה הנוכחית – "עונת האיתור" של משרד החינוך לילדים מחוננים – מתאימה לנסיון להכניס קצת סדר בשאלות שצצות אצל הורים לילדים, המגלים סימני מחוננות.

    שלושה סוגי שאלות עולים בדרך-כלל:

    1) האם ומתי כדאי לאבחן מחוננות?

    2) האם כדאי להכין את הילד/ה למבחני איתור מחוננות?

    3) האם כדאי לשלב את הילד/ה המחוננ/ת במסגרת מיוחדת, ואם כן – באיזו?

    להלן הדעה שלי, שהתגבשה לאור נסיון מגוון עם ילדים מחוננים, ולאור קריאת מחקרים רבים בנושא (הן מתוך צורך מקצועי והן מתוך עניין אישי). כמובן, שכל האמור נאמר בהסתייגות, שכל ילד שונה ונמדד לגופו. ההתייחסות שלי היא כללית, וישנם, כמובן, ילדים, שלא יתאימו למתואר.

    1) אבחון מחוננות:

    אבחון מחוננות באופן רשמי עשוי להיות נחוץ למטרה אחת ויחידה: התקבלות למסגרות המיוחדות למחוננים של משרד החינוך. כדי להתקבל למסגרות אלה נדרש ציון גבוה במבחני האיתור שמעביר המשרד עצמו (באמצעות מכון סאלד), ולפיכך, כל מבחן אחר אינו יכול לשרת מטרה זאת, ולכן אינו נחוץ. ולמה?

    מבחני אינטליגנציה, כפי שמודה כל מי שעוסק בנושא, הם בעייתיים. כבר אמר מי שאמר, שהיכולת היחידה שהם יכולים לבחון במדויק היא – היכולת לעבור בהצלחה מבחני אינטליגנציה. הבדלים בתרבות, בהרגלי למידה, בתכונות אופי (כגון אימפולסיביות, הססנות ועוד), הבדלים מגדריים ועוד – משפיעים באופן בולט על הביצועים בבחינה (למשל, בנות נוטות הרבה פחות לנחש תשובות שבהן אינן בטוחות, דבר הגורם להן להפסיד נקודות במבחן לעומת הבנים).

    מבחנים כאלה נדרשים כדי לאפשר למשרד החינוך (או לכל גוף אחר) להעביר קו ברור בין ה"עוברים" ל"לא-עוברים", אך כהורים, לא צריכה להיות לבחינה משמעות מיוחדת. לכן, אם המטרה היא לטפח ילד הזקוק לטיפוח מיוחד (ועל כך אין עוררין: ילדים מחוננים זקוקים, ככלל, לטיפוח מיוחד כדי לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם) – הרי שמרגע שמתעורר הרושם שהילד עשוי להיות מחונן, כדאי להניח שהוא כזה, ולהתייחס אליו בהתאם. להפסיד הוא לא יפסיד. מה פירוש "להתייחס אליו בהתאם"? פירוט בסעיף 3 להלן.

    בשורה התחתונה: לא הייתי שולחת ילד לאבחון בשום גיל, אלא אם מעוניינים להכניס אותו למסגרת של משרד החינוך. אך גם במקרה הזה, רצוי שלא לעדכן את הילד במטרת המבחן, ולהמעיט בחשיבות העניין. מודעות הילד להיותו מחונן עשויה לגרום לנזקים אפשריים מכמה סוגים: הילד עשוי לחשוב שעליו להוכיח את עצמו, ולהכניס עצמו ללחץ מיותר; הוא עשוי לפתח פרפקציוניזם מתוך מחשבה, שעליו להיות טוב בכל; הוא עשוי גם להחליט מראש שאינו רוצה – או אינו מסוגל – להתמודד עם ציפיות גבוהות, ולהפוך דווקא לתת-הישגי (יש הרבה יותר מחוננים כאלה ממה שנהוג לחשוב). אין צורך, כמובן, להסתיר מהילד את עובדת היותו מחונן, אך רצוי מאוד להמנע מהענקת חשיבות מיוחדת לעובדה זו.

    מעבר לכך, גם אם הילד מודע להיותו "חשוד" כמחונן, רצוי מאוד שלא לעורר התרגשות מיוחדת סביב הבחינה, כדי שלא לעודד התפתחות בעיות כמתואר. זהו בסך הכל מבחן; אין סיבה להפוך אותו לעניין גדול, או לעניין בכלל.

    2) הכנה למבחני איתור מחוננים:

    כאן אני חולקת על ההמלצה הרשמית של משרד החינוך, וממליצה בהחלט להכין את הילד, אך רק אם ניתן לעשות זאת "במרמה". איך מכינים ילד למבחן "במרמה"? לא מיידעים אותו שמדובר בהכנה למבחן. מדוע לא ליידע? כדי למנוע לחץ ושאר בעיות העלולות להתפתח מיצירת התרגשות סביב הבחינה, כפי שהוזכר לעיל. ולמה להכין? כיוון שכאמור, המבחן הוא תלוי-תרבות, ובתרבות שלנו "אינטליגנציה" קשורה להיקשים לוגיים, למבחני צורות, לסדרות צורות ומספרים, לחשיבה מתימטית וכד'. מאחר שבבית-הספר, ככלל, לא מתרגלים שאלות כאלה, רצוי פשוט לתרגל אותן עם הילד, במסווה של חידות-משחק (ילדים מחוננים רבים ייהנו מן האתגר ומן החידוש); אך אם הילד לא רוצה – לא צריך! כנ"ל ביחס לפתרון מבחן (אפשר לקרוא לזה: "השלמת משימה") בזמן קצוב, וכן, סימון התשובות על גבי דף נפרד (ולא בגוף המבחן). כמו-כן, כדאי לעודד את הילד לבדוק שוב את תשובותיו אם נותר לו זמן, ולנחש תשובה כאשר הוא אינו בטוח מהי התשובה הנכונה (ניחוש מושכל מעלה את הציון תכופות). כאשר הילד מתורגל בכל אלה, הוא יוכל להתרכז בשאלות המבחן עצמן, ודעתו לא תוסח על-ידי קשיים אלה. אך כל זאת נאמר בהסתייגות, כאמור, שיש בידי ההורים להכין את הילד באופן כזה, שהוא לא יהיה מודע למטרה האמיתית של ההכנה!

    בשורה התחתונה: טוב שילד, העומד להבחן במבחני איתור למחוננות, יהיה מתורגל בישיבה ארוכה במבחן, בבעיות מהסוג הניתן במבחני אינטליגנציה, בהגבלת זמנים, וביתר התנאים המתקיימים במבחן כזה. עם זאת, אסור שהכנה כזו תכניס את הילד למתח, ותיצור בו תחושה שהמבחן הוא קריטי – הן משום שתחושה כזו תפגע דווקא בסיכויי הצלחתו, והן משום שאין סיבה ליצור אצלו לחץ מיותר. לדעתי, הכנה מוצהרת – יוצא שכרה בהפסדה. אם ניתן להכין את הילד באופן שייהנה מההכנה, ויהיה משוכנע שכל מטרתה היא לאפשר לו להתנסות באתגרים משעשעים – מצוין; ואם לא ניתן – מוטב לוותר עליה כליל. מכאן ברור מה דעתי על "מכוני הכנה לקראת בחינת איתור מחוננים" (אכן, יש כאלה!).

    3. מסגרות מיוחדות למחוננים:

    שאלת השאלות. כאן אין כל אפשרות לתת תשובה כללית, כיוון שכל ילד מגיב אחרת למסגרת המיוחדת, וכן – אין אפשרות ממשית לבחור את המסגרת: בכל יישוב ניתן פתרון מסוים (כיתת מחוננים, יום העשרה שבועי או חוגים אחה"צ), וישנה רק מסגרת אפשרית אחת, שעשויה להתאים או שלא להתאים לילד המסוים. שאלת התאמתה קשורה בגורמים רבים, שלכאורה הם טפלים, ולמעשה – הם יקבעו את מידת ההתאמה של הילד למסגרת: נושאי הלימודים בחוג או ביום ההעשרה; יחס ביה"ס הרגיל להיעדרות הילד המחונן במשך יום קבוע בשבוע; הריחוק מילדי השכונה, וכו' וכו'.

    בשורה התחתונה: השורה התחתונה כאן היא אחת, והיא החשובה ביותר ביחס לכל ילד, שהוריו סבורים שהוא (אולי) מחונן: אין תחליף לחינוך הניתן בבית. מסגרות ההעשרה של משרד החינוך, גם אם יתאימו לילד ככפפה ליד, ניתנות רק החל מכיתה ג' (לכל המוקדם). בשלב זה, עברו על הילד 8 שנים קריטיות. התוספת של המסגרת המיוחדת בשלב זה עשויה בהחלט לתרום, ויתרה מזאת – אין טעם בחינוך "אקדמי" לפני גיל זה, כיוון שהלמידה מתפתחת ברובה, בגיל הרך, מתוך גירויים. דווקא משום כך, אני סבורה שהעיקר נעשה לפני גיל בית-הספר: חשיפה של הילד לגירויים איכותיים ומגוונים (ספרים, מוזיקה, אמנות ואמנויות הבמה, יצירה, מדע, מחשבים, חשיבה מתימטית, חשיבה פילוסופית, העלאת שאלות, חיפוש תשובות...) – הכל מכל כל, כיוון שאין לדעת מה עשוי למשוך ולעניין את הילד. כל עוד הגירויים מוצגים כך, שמרגע שהילד מתחיל להתעמק בגירוי כלשהו, נעצר "שטף" הצגת הגירויים – הרי שאין סכנה ממשית של "הצפה" בגירויים. הדעה הלא-פופולרית שלי היא, לפיכך: אחריות גידולו של ילד מחונן מוטלת על הוריו, וזאת מרגע שהתעוררה אצלם ההערכה, כי הוא עשוי להיות מחונן. ,

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (47)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/11 21:47:

       

       

      כולנו מחוננים ומיוחדים -- כל אחד לפי דרכו. 

       

       

      בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

       

      הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.

       

       

      אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי... 

       

      המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת  לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

       

      השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.

       

       

      לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

       

      אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

       

      בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

       

      בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.

       

       

      ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים! 

       

      אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

       

      הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.

       

      הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין. 

       

      הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום. 

       

      הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

       

      הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

       

      התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם  להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?" 

       

      זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

       

      אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

       

      כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה.  המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

       

      ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

       

      מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

       

      הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

       

       

      ["למידה", "סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.] 

       

       

        22/11/08 19:07:

      בהמשך לדברי אריק ואחרים:

       

       

      אף-על-פי שיש רבים (בעיקר אלה שרחוקים מהתחום) הסבורים שחינוך ייחודי למחוננים הוא בגדר "צרות של עשירים", הרי שהמציאות רחוקה מכך. בעייתיות קיימת בשני המישורים: הן במישור האינטלקטואלי וההישגי, כיוון שאין די בעצם האינטליגנציה הגבוהה כדי להבטיח הצלחה בכל תחום חיים שהוא; והן במישור הרגשי, שכפי שהעידו כאן מגיבים מנסיונם, כולל בעיות ייחודיות למחוננים (כמו גם, כמובן, בעיות רגשיות "רגילות", שאינן קשורות במיוחד למחוננות).

       

       

      למרות זאת, לא זו בלבד שאין מסגרת אידיאלית שתוכל להתאים לכלל המחוננים, הרי שבפרט, המסגרות הקיימות עונות רק באופן חלקי ביותר על צרכי הילדים המחוננים. זאת בפרט בכיתות הגבוהות, שם מושם הדגש על הישגיות ו"הספק חומר", שאינם בהכרח הנושאים החשובים ביותר בחינוך מחוננים. אלה הם הנושאים החשובים ביותר בחינוך מחוננים, לראייתי:

       

       

      דגש על פיתוח החשיבה והיצירתיות, ומתן לגיטימציה לצורת החשיבה השונה;

       

       

      עזרה בעיצוב התפישה העצמית וסדר העדיפויות של הילד בחייו ככלל, באופן מפורש ככל האפשר, כלומר - להעלות את השאלות ולבדוק ביחד תשובות אפשריות שונות: האם היכולת האינטלקטואלית הגבוהה חשובה במיוחד לילד? אם כן, למה? האם זה מפני שהוא שמח על יכולתו ונהנה להשתמש בה באופן שיגביר את הנאתו מההיבטים החשובים לו בחיים, או משום שזה גורם לו לחוש עליונות על חבריו? שאלות כאלה ואחרות מציפות את הבעיות אל פני השטח, ומסייעות לילד להבין שהוא אכן נמצא במצב רגיש (וזה לא רק נדמה לו), אבל לא בהכרח בבעיה. כמו-כן, עצם היכולת לקיים דיון פורה עם ילדים (מגיל מסוים) בנושאים מהותיים שכאלה מדגימה לו באופן המיידי ביותר כיצד יכולה יכולתו המיוחדת לעזור לו: בביצוע רפלקסיה על חייו ומטרותיו, שתוכל לשכנע אותו, למשל, שהמשקל שהעניק לגורם מסוים מוגזם, או להיפך.

       

       

      מתן תשומת לב רבה במיוחד להתפתחות הנפשית והרגשית של הילד, מתוך הבנה לרגישות המיוחדת שלו (בכל מובן: המחוננים לרוב רגישים מהממוצע לאותות ולשינויים מהסביבה, מודעים יותר מהממוצע לתחושותיהם ולרגשותיהם שלהם עצמם - אם כי לא תמיד יודעים מה לעשות איתם, ורבים מהם אף רגישים יותר מבחינה תחושתית, ולכן חווים את העולם באינטנסיביות מוגברת);

       

       

      שלושת ההיבטים המרכזיים הללו בחינוך מחוננים יוכלו להתממש באופן הטוב ביותר אם יהיו בגדר תפקידם של ההורים. הבעיה היא, כמובן, שלא כל הורה מסוגל לעמוד במשימה אדירה ומורכבת זו בהצלחה. עם זאת, עצם המודעות לבעיות, ולכיוונים שבהם רצוי להתרכז, מסייעת רבות; בנוסף, ניתן להתייעץ עם גורמים מתאימים (ידוע לי שאריקה לנדאו מקיימת במכון שלה קורסים להורים, אם כי אין בידי התרשמויות עדכניות של הורים - אלא רק רושם חיובי מלפני 30 שנה חיוך; אך כמובן שישנם יועצים אחרים ברחבי הארץ, היכולים לסייע להורים מתלבטים).

        22/11/08 18:30:

      צטט: זהר צפוני 2008-11-22 17:52:27

      צטט: orenshani 2008-11-22 17:27:13

      זוהר,

       

      כשהייתי בכתה ב או ג, אמא שלי התחילה לרוץ אתי לכל מני מומחים ויועצות. עשו לי "טסטים" (ככה קראו לזה אז) ואמרו לה, "מה את רוצה? הילד גאון!" (אני לא משוויץ כי זה בולשיט. בסך הכל הגדרה מספרית. תוצאה של 140 ומעלה במבחני המשכל. מבחינתי אין לזה שום משמעות). מאז, זו הייתה התשובה שקיבלתי כל פעם שהייתי צריך להתמודד עם איזה קושי. "מה אתה רוצה? אתה הרי כל כך אינטיליגנטי. תמודד". מה זה קשור? ראבאק? למה תוצאה של איזה מבחן שוללת ממני את הזכות לעזרה שכל ילד צריך מהמבוגרים סביבו?

       

      כל פעם. כל פעם שהיה לי קושי בבית הספר או משהו אחר, אמא שלי הייתה אומרת, "אם היה נולד לי ילד מפגר אז הייתי מבינה. אבל הרי אמרו לי שהוא גאון!". הכוונה שלה הייתה טובה אבל אני שמעתי, "לא מגיע לך. תסדר לבד."

       

      כשגדלתי והכרתי עוד ילדים דומים הבנתי שזה בדרך כלל מה שהיה גם אתם. הרים של ציפיות אבל אף יד מושטת לעזרה - דווקא שזה הגיע לבעיות שלכל ילד ובוודאי מתבגר יש.

       

      אז עכשיו את אומרת מה? מסגרות מיוחדות? בשביל מה? חוגי העשרה - כמובן. עידוד על ידי ההורים לפתח את הכישרון - כמובן. אבל למה צריך להיות משהו מעבר לזה? הרי בכל מובן אחר מחוץ לאינטילגנציה מדובר בילדים רגילים. הם צריכים לקבל מה שכל ילד צריך לקבל. זה לא צריך להיות חריג להתייחס לילד כאל יצור רגיש שזקוק להכוונה וסיוע מהמבוגרים. זה מגיע לכולם.

      ילדים מחוננים הם רגילים . בהחלט. אז אולי הבעייה היא שאין הדרכות הורים לילדים מחוננים.

      שים לב שציינתי מסגרת מיוחדת רק במקומות בהם אין חוגי העשרה למחוננים (כמו בפריפריה).

      כאמא ראיתי  איך ילדי חזרו מאושרים מאותו יום לימודים במסגרת המחוננים,

      כמה תועלת הפיקו לא רק לימודית אלא גם חברתית.

      אם בני הביא ציון נמוך במבחן אז זה היה בסדר גמור, או אם לא רצה משהו מעולם לא השתמשתי

      בטיעון המחוננות. מכיון שיש לי תאומים שרק אחד מחונן

      וגדלתי אותם מטבע הדברים יחדיו .מעולם הילד המחונן (אפילו מוזר לי לכתב מחונן)

      לא קבל יחס אחר או הערות שונות מאחיו בשל מנת משכלו.

      יתכן והייתה לי רגישות יתר לעניין כי 2 אצלי כן,ואחד מצטיין אך לא הוגדר כמחונן.

       

       

      את מדברת על עצמך, על מסגרת של יום אחד, לא על בית ספר שקורא לעצמו ביה"ס למחוננים, והחוויות של אורן אינן שונות משלי. גישה "מתעללת" זו דוחפת לאופורטוניזם אינטלקטואלי, למציאת פתרונות קלים. האם את יודעת מהי העוצמה של אינטלקט רב עוצמה בגיל צעיר, כזה שמזהה בוגרים טיפשים, חדלי אישים, כאלה שרק מסיכות לפניהם, כזה שחושף את הורייך המערומיהם לפני שיש לך כלים רגשיים להתמודד עם זה?

      נראה לי שזוגתי [מחוננת אף היא עם "קבלות"] ואני הצלחנו למנוע מהצאצא שלנו את ה"אביוז" הנורא הזה, והיינו שם גם כדי לתמוך בו כשראה אותנו לראשונה כבני אדם ולא כאבאמא, ובמיוחד כשדמויות מכוננות-מתווכות כמו "מורות/ים" נחשפו במלוא נלעגותם בפניו.

      מניסיוני, גם היום אין התיחסות אמיתית למחונן ולגאון, הכל תלוי בתובנות של ההורים, שלפעמים עליהם להמציא את הגלגל.

       

        22/11/08 18:25:

      צטט: זהר צפוני 2008-11-22 16:52:40

      צטט: aריק 2008-11-22 14:59:44

      זוהר, מה הקשר בין דבריי לבין הדיבור שלך על בויאר?

      את מתעלמת באופן שיטתי מהנקודות שהעליתי בשם הצלת הפריפריה.

      האם נראה לך מוצדק לפגוע רגשית ואינטלקטואלית בבן אדם רק בגלל שצריך לטפח ילדים מהפריפריה?

       

      העלאת ילדי הפריפריה לא נעשתה כדי להתעלם ממה שכתבת ,

      בוודאי לא באופן שיטתי או מכוון אלא כדי לבסס את חשיבות המסגרות של המחוננים.

      האם בהכרח כל מסגרת של מחוננות בה ילדים שקטים אך תחרותיים פוגעת בהם רגשית ?

      האם חוסר רצון מוריהם או חוסר נטייתם להתמודד איתם סיבה מספקת כדי שלא ליצור מסגרות מיוחדות לילדים הללו ?

      אריק, מדוע אתה כן מדגיש בפעם נוספת את הנושא של פגיעה רגשית.

      האם לא יתכן שילד מחונן יהיה במסגרת המתאימה לו אינלקטואלית בין אם פנימייה

      או מסגרת חד שבועית מבלי לפגוע בנפשו הרכה ?

       

       


      כי כבר פעמיים כתבתי לך שאני עברתי התעללות רגשית בגלל שהייתי מחונן, ואת מתעלמת מזה לגמרי.
        22/11/08 17:52:

      צטט: orenshani 2008-11-22 17:27:13

      זוהר,

       

      כשהייתי בכתה ב או ג, אמא שלי התחילה לרוץ אתי לכל מני מומחים ויועצות. עשו לי "טסטים" (ככה קראו לזה אז) ואמרו לה, "מה את רוצה? הילד גאון!" (אני לא משוויץ כי זה בולשיט. בסך הכל הגדרה מספרית. תוצאה של 140 ומעלה במבחני המשכל. מבחינתי אין לזה שום משמעות). מאז, זו הייתה התשובה שקיבלתי כל פעם שהייתי צריך להתמודד עם איזה קושי. "מה אתה רוצה? אתה הרי כל כך אינטיליגנטי. תמודד". מה זה קשור? ראבאק? למה תוצאה של איזה מבחן שוללת ממני את הזכות לעזרה שכל ילד צריך מהמבוגרים סביבו?

       

      כל פעם. כל פעם שהיה לי קושי בבית הספר או משהו אחר, אמא שלי הייתה אומרת, "אם היה נולד לי ילד מפגר אז הייתי מבינה. אבל הרי אמרו לי שהוא גאון!". הכוונה שלה הייתה טובה אבל אני שמעתי, "לא מגיע לך. תסדר לבד."

       

      כשגדלתי והכרתי עוד ילדים דומים הבנתי שזה בדרך כלל מה שהיה גם אתם. הרים של ציפיות אבל אף יד מושטת לעזרה - דווקא שזה הגיע לבעיות שלכל ילד ובוודאי מתבגר יש.

       

      אז עכשיו את אומרת מה? מסגרות מיוחדות? בשביל מה? חוגי העשרה - כמובן. עידוד על ידי ההורים לפתח את הכישרון - כמובן. אבל למה צריך להיות משהו מעבר לזה? הרי בכל מובן אחר מחוץ לאינטילגנציה מדובר בילדים רגילים. הם צריכים לקבל מה שכל ילד צריך לקבל. זה לא צריך להיות חריג להתייחס לילד כאל יצור רגיש שזקוק להכוונה וסיוע מהמבוגרים. זה מגיע לכולם.

      ילדים מחוננים הם רגילים . בהחלט. אז אולי הבעייה היא שאין הדרכות הורים לילדים מחוננים.

      שים לב שציינתי מסגרת מיוחדת רק במקומות בהם אין חוגי העשרה למחוננים (כמו בפריפריה).

      כאמא ראיתי  איך ילדי חזרו מאושרים מאותו יום לימודים במסגרת המחוננים,

      כמה תועלת הפיקו לא רק לימודית אלא גם חברתית.

      אם בני הביא ציון נמוך במבחן אז זה היה בסדר גמור, או אם לא רצה משהו מעולם לא השתמשתי

      בטיעון המחוננות. מכיון שיש לי תאומים שרק אחד מחונן

      וגדלתי אותם מטבע הדברים יחדיו .מעולם הילד המחונן (אפילו מוזר לי לכתב מחונן)

      לא קבל יחס אחר או הערות שונות מאחיו בשל מנת משכלו.

      יתכן והייתה לי רגישות יתר לעניין כי 2 אצלי כן,ואחד מצטיין אך לא הוגדר כמחונן.

       

        22/11/08 17:27:

      זוהר,

       

      כשהייתי בכתה ב או ג, אמא שלי התחילה לרוץ אתי לכל מני מומחים ויועצות. עשו לי "טסטים" (ככה קראו לזה אז) ואמרו לה, "מה את רוצה? הילד גאון!" (אני לא משוויץ כי זה בולשיט. בסך הכל הגדרה מספרית. תוצאה של 140 ומעלה במבחני המשכל. מבחינתי אין לזה שום משמעות). מאז, זו הייתה התשובה שקיבלתי כל פעם שהייתי צריך להתמודד עם איזה קושי. "מה אתה רוצה? אתה הרי כל כך אינטיליגנטי. תמודד". מה זה קשור? ראבאק? למה תוצאה של איזה מבחן שוללת ממני את הזכות לעזרה שכל ילד צריך מהמבוגרים סביבו?

       

      כל פעם. כל פעם שהיה לי קושי בבית הספר או משהו אחר, אמא שלי הייתה אומרת, "אם היה נולד לי ילד מפגר אז הייתי מבינה. אבל הרי אמרו לי שהוא גאון!". הכוונה שלה הייתה טובה אבל אני שמעתי, "לא מגיע לך. תסדר לבד."

       

      כשגדלתי והכרתי עוד ילדים דומים הבנתי שזה בדרך כלל מה שהיה גם אתם. הרים של ציפיות אבל אף יד מושטת לעזרה - דווקא שזה הגיע לבעיות שלכל ילד ובוודאי מתבגר יש.

       

      אז עכשיו את אומרת מה? מסגרות מיוחדות? בשביל מה? חוגי העשרה - כמובן. עידוד על ידי ההורים לפתח את הכישרון - כמובן. אבל למה צריך להיות משהו מעבר לזה? הרי בכל מובן אחר מחוץ לאינטילגנציה מדובר בילדים רגילים. הם צריכים לקבל מה שכל ילד צריך לקבל. זה לא צריך להיות חריג להתייחס לילד כאל יצור רגיש שזקוק להכוונה וסיוע מהמבוגרים. זה מגיע לכולם.

        22/11/08 16:52:

      צטט: aריק 2008-11-22 14:59:44

      זוהר, מה הקשר בין דבריי לבין הדיבור שלך על בויאר?

      את מתעלמת באופן שיטתי מהנקודות שהעליתי בשם הצלת הפריפריה.

      האם נראה לך מוצדק לפגוע רגשית ואינטלקטואלית בבן אדם רק בגלל שצריך לטפח ילדים מהפריפריה?

       

      העלאת ילדי הפריפריה לא נעשתה כדי להתעלם ממה שכתבת ,

      בוודאי לא באופן שיטתי או מכוון אלא כדי לבסס את חשיבות המסגרות של המחוננים.

      האם בהכרח כל מסגרת של מחוננות בה ילדים שקטים אך תחרותיים פוגעת בהם רגשית ?

      האם חוסר רצון מוריהם או חוסר נטייתם להתמודד איתם סיבה מספקת כדי שלא ליצור מסגרות מיוחדות לילדים הללו ?

      אריק, מדוע אתה כן מדגיש בפעם נוספת את הנושא של פגיעה רגשית.

      האם לא יתכן שילד מחונן יהיה במסגרת המתאימה לו אינלקטואלית בין אם פנימייה

      או מסגרת חד שבועית מבלי לפגוע בנפשו הרכה ?

        22/11/08 14:59:

      צטט: זהר צפוני 2008-11-22 08:48:13

      צטט: aריק 2008-11-22 08:33:18

      צטט: זהר צפוני 2008-11-22 07:37:50

      צטט: aריק 2008-11-21 20:22:37


      אני מחונן בגמילה מהמחוננות. אני חושב שרמת ההזנחה הרגשית שסבלתי ממנה בגלל שאני "מחונן", והציפייה שאצליח גם ללא עזרה יצרו אופורטוניסט אקדמאי - שרק עכשיו אני לומד להיפטר ממנו ולהיפגש עם הרצונות האמיתיים שלי.

      כן, גם בשנות הששים איתרו כבר מחוניים.

       

       

      למה קיימת סתירה בין מחוננות לרמת הזנחה רגשית ?

      אני חושבת אחרת. קיימות מסגרות ודרכים שונות לריכוז מחוננים.

      כיום ( לא מעט שנים) קיימת אפשרות של השארות הילד במסגרת רגילה

      ויציאה מבית הספר פעם בשבוע למסגרת אחרת.

      רק יתרונות כפי שנוכחתי. הילד נשאר במסגרתו הטבעית (בית הספר),

      אך פעם בשבוע נמצא במסגרת עם ילדים מחוננים ומקבל  בהתאם לרמתו ,ואף העשרות נוספות.

      כמו כן, אנחנו יודעים שמחוננים די משתעממים במסגרת הרגילה. 

      תלמידי מחכים ליום זה להפגש עם חבריהם האחרים, וללמוד דברים שאינם לומדים בבית הספר.

      בנוסף ,מידי תקופה מבלים מספר ימים בטכניון או ברחובות וחוזרים מלאי סיפוק.

       

       

      זוהר, אני בן 54 בינואר, התיכון שלי התחיל ב- 1969, כבר אז איתרו מחוננים, אבל לא חשבו שיש להתעסק אתם באופן רגשי. למדתי בבית ספר שקרא לעצמו ביה"ס למחוננים, וחוץ מ"אביוז" אינטלקטואלי והתעלמות מוחלטת ממצבי הרגשי לא קיבלתי בו דבר.

      נכון, אולי, שהיום יש אולי גישה אחרת.

      בכל מקרה, נסיוני המר עם המערכת המתעללת [ואל תטעי - סיימתי עם בגרות 100, סיימתי תואר ראשון בהצטיינות יתרה וכו'] לימד אותי להיות רגיש לתלמידיי המחוננים כמו למאותגרים. בכלל אני טוען שמחוננים וטעוני טיפוח הם שני צדדים של אותו מטבע רגשי.

      אבל, בכיתות של מופ"ת או כיתות מוכשרים במיוחד המורים והסגל היעוצי נוטה פחות להתמודד אתם, כי מטבעם הם שקטים, לחוצים להצלחה, מדורבנים לתחרות אישית פרועה אבל מנומסת.

      אבל הילדים האלה זקוקים למעטפת רגשית אוהדת, מכילה, מרגיעה, מפשרת.

       

       

      ועוד משהו.

      לבויאר מגיעים גם תלמידים מהפריפריה.

      אני מניחה שבויאר נותן להם כלים וידע שאולי לא היו מקבלים במקום מגוריהם.

      אמנם גם ללא בויאר יתכן  והיו מגיעים בבגרותם לאותם "מקומות",

      אך מדוע לא לתת להם הזדמנות שיש לילדים אחרים שאינם מהפריפריה ?

      ילד ממקום  מבוסס הורים ישלחו אותו לחוגי העשרה וכד'.

      לא לכל ההורים יש יכולת או מודעות.

      וזה אינו סותר שוב את מעטפת הרגשית שהילד צריך לקבל.

      זוהר, מה הקשר בין דבריי לבין הדיבור שלך על בויאר?

      את מתעלמת באופן שיטתי מהנקודות שהעליתי בשם הצלת הפריפריה.

      האם נראה לך מוצדק לפגוע רגשית ואינטלקטואלית בבן אדם רק בגלל שצריך לטפח ילדים מהפריפריה?

       

        22/11/08 08:48:

      צטט: aריק 2008-11-22 08:33:18

      צטט: זהר צפוני 2008-11-22 07:37:50

      צטט: aריק 2008-11-21 20:22:37


      אני מחונן בגמילה מהמחוננות. אני חושב שרמת ההזנחה הרגשית שסבלתי ממנה בגלל שאני "מחונן", והציפייה שאצליח גם ללא עזרה יצרו אופורטוניסט אקדמאי - שרק עכשיו אני לומד להיפטר ממנו ולהיפגש עם הרצונות האמיתיים שלי.

      כן, גם בשנות הששים איתרו כבר מחוניים.

       

       

      למה קיימת סתירה בין מחוננות לרמת הזנחה רגשית ?

      אני חושבת אחרת. קיימות מסגרות ודרכים שונות לריכוז מחוננים.

      כיום ( לא מעט שנים) קיימת אפשרות של השארות הילד במסגרת רגילה

      ויציאה מבית הספר פעם בשבוע למסגרת אחרת.

      רק יתרונות כפי שנוכחתי. הילד נשאר במסגרתו הטבעית (בית הספר),

      אך פעם בשבוע נמצא במסגרת עם ילדים מחוננים ומקבל  בהתאם לרמתו ,ואף העשרות נוספות.

      כמו כן, אנחנו יודעים שמחוננים די משתעממים במסגרת הרגילה. 

      תלמידי מחכים ליום זה להפגש עם חבריהם האחרים, וללמוד דברים שאינם לומדים בבית הספר.

      בנוסף ,מידי תקופה מבלים מספר ימים בטכניון או ברחובות וחוזרים מלאי סיפוק.

       

       

      זוהר, אני בן 54 בינואר, התיכון שלי התחיל ב- 1969, כבר אז איתרו מחוננים, אבל לא חשבו שיש להתעסק אתם באופן רגשי. למדתי בבית ספר שקרא לעצמו ביה"ס למחוננים, וחוץ מ"אביוז" אינטלקטואלי והתעלמות מוחלטת ממצבי הרגשי לא קיבלתי בו דבר.

      נכון, אולי, שהיום יש אולי גישה אחרת.

      בכל מקרה, נסיוני המר עם המערכת המתעללת [ואל תטעי - סיימתי עם בגרות 100, סיימתי תואר ראשון בהצטיינות יתרה וכו'] לימד אותי להיות רגיש לתלמידיי המחוננים כמו למאותגרים. בכלל אני טוען שמחוננים וטעוני טיפוח הם שני צדדים של אותו מטבע רגשי.

      אבל, בכיתות של מופ"ת או כיתות מוכשרים במיוחד המורים והסגל היעוצי נוטה פחות להתמודד אתם, כי מטבעם הם שקטים, לחוצים להצלחה, מדורבנים לתחרות אישית פרועה אבל מנומסת.

      אבל הילדים האלה זקוקים למעטפת רגשית אוהדת, מכילה, מרגיעה, מפשרת.

       

       

      ועוד משהו.

      לבויאר מגיעים גם תלמידים מהפריפריה.

      אני מניחה שבויאר נותן להם כלים וידע שאולי לא היו מקבלים במקום מגוריהם.

      אמנם גם ללא בויאר יתכן  והיו מגיעים בבגרותם לאותם "מקומות",

      אך מדוע לא לתת להם הזדמנות שיש לילדים אחרים שאינם מהפריפריה ?

      ילד ממקום  מבוסס הורים ישלחו אותו לחוגי העשרה וכד'.

      לא לכל ההורים יש יכולת או מודעות.

      וזה אינו סותר שוב את מעטפת הרגשית שהילד צריך לקבל.

        22/11/08 08:43:

      צטט: aריק 2008-11-22 08:33:18

      אבל הילדים האלה זקוקים למעטפת רגשית אוהדת, מכילה, מרגיעה, מפשרת.

       

       

       

      נכון, כמו כל הילדים. הם ילדים.

      ונכון גם שמחוננים ותלמידים מאותגרים מהווים קושי אך משני קצות המקל.

      ונחמד לי לדעת שיש לי מכר מחונן קריצה

      (אפשר לחשב שלא תהיתי על כך )

       

        22/11/08 08:33:

      צטט: זהר צפוני 2008-11-22 07:37:50

      צטט: aריק 2008-11-21 20:22:37


      אני מחונן בגמילה מהמחוננות. אני חושב שרמת ההזנחה הרגשית שסבלתי ממנה בגלל שאני "מחונן", והציפייה שאצליח גם ללא עזרה יצרו אופורטוניסט אקדמאי - שרק עכשיו אני לומד להיפטר ממנו ולהיפגש עם הרצונות האמיתיים שלי.

      כן, גם בשנות הששים איתרו כבר מחוניים.

       

       

      למה קיימת סתירה בין מחוננות לרמת הזנחה רגשית ?

      אני חושבת אחרת. קיימות מסגרות ודרכים שונות לריכוז מחוננים.

      כיום ( לא מעט שנים) קיימת אפשרות של השארות הילד במסגרת רגילה

      ויציאה מבית הספר פעם בשבוע למסגרת אחרת.

      רק יתרונות כפי שנוכחתי. הילד נשאר במסגרתו הטבעית (בית הספר),

      אך פעם בשבוע נמצא במסגרת עם ילדים מחוננים ומקבל  בהתאם לרמתו ,ואף העשרות נוספות.

      כמו כן, אנחנו יודעים שמחוננים די משתעממים במסגרת הרגילה. 

      תלמידי מחכים ליום זה להפגש עם חבריהם האחרים, וללמוד דברים שאינם לומדים בבית הספר.

      בנוסף ,מידי תקופה מבלים מספר ימים בטכניון או ברחובות וחוזרים מלאי סיפוק.

       

       

      זוהר, אני בן 54 בינואר, התיכון שלי התחיל ב- 1969, כבר אז איתרו מחוננים, אבל לא חשבו שיש להתעסק אתם באופן רגשי. למדתי בבית ספר שקרא לעצמו ביה"ס למחוננים, וחוץ מ"אביוז" אינטלקטואלי והתעלמות מוחלטת ממצבי הרגשי לא קיבלתי בו דבר.

      נכון, אולי, שהיום יש אולי גישה אחרת.

      בכל מקרה, נסיוני המר עם המערכת המתעללת [ואל תטעי - סיימתי עם בגרות 100, סיימתי תואר ראשון בהצטיינות יתרה וכו'] לימד אותי להיות רגיש לתלמידיי המחוננים כמו למאותגרים. בכלל אני טוען שמחוננים וטעוני טיפוח הם שני צדדים של אותו מטבע רגשי.

      אבל, בכיתות של מופ"ת או כיתות מוכשרים במיוחד המורים והסגל היעוצי נוטה פחות להתמודד אתם, כי מטבעם הם שקטים, לחוצים להצלחה, מדורבנים לתחרות אישית פרועה אבל מנומסת.

      אבל הילדים האלה זקוקים למעטפת רגשית אוהדת, מכילה, מרגיעה, מפשרת.

       

        22/11/08 07:37:

      צטט: aריק 2008-11-21 20:22:37


      אני מחונן בגמילה מהמחוננות. אני חושב שרמת ההזנחה הרגשית שסבלתי ממנה בגלל שאני "מחונן", והציפייה שאצליח גם ללא עזרה יצרו אופורטוניסט אקדמאי - שרק עכשיו אני לומד להיפטר ממנו ולהיפגש עם הרצונות האמיתיים שלי.

      כן, גם בשנות הששים איתרו כבר מחוניים.

       

       

      למה קיימת סתירה בין מחוננות לרמת הזנחה רגשית ?

      אני חושבת אחרת. קיימות מסגרות ודרכים שונות לריכוז מחוננים.

      כיום ( לא מעט שנים) קיימת אפשרות של השארות הילד במסגרת רגילה

      ויציאה מבית הספר פעם בשבוע למסגרת אחרת.

      רק יתרונות כפי שנוכחתי. הילד נשאר במסגרתו הטבעית (בית הספר),

      אך פעם בשבוע נמצא במסגרת עם ילדים מחוננים ומקבל  בהתאם לרמתו ,ואף העשרות נוספות.

      כמו כן, אנחנו יודעים שמחוננים די משתעממים במסגרת הרגילה. 

      תלמידי מחכים ליום זה להפגש עם חבריהם האחרים, וללמוד דברים שאינם לומדים בבית הספר.

      בנוסף ,מידי תקופה מבלים מספר ימים בטכניון או ברחובות וחוזרים מלאי סיפוק.

       

        22/11/08 07:16:

      צטט: aריק 2008-11-21 20:22:37


      אני מחונן בגמילה מהמחוננות. אני חושב שרמת ההזנחה הרגשית שסבלתי ממנה בגלל שאני "מחונן", והציפייה שאצליח גם ללא עזרה יצרו אופורטוניסט אקדמאי - שרק עכשיו אני לומד להיפטר ממנו ולהיפגש עם הרצונות האמיתיים שלי.

      כן, גם בשנות הששים איתרו כבר מחוניים.

       

      אריק,

       

      כתבת את כל האמת במשפט וחצי - ואתה יודע מה? אני לוקח חזרה גם את מה שכתבתי על בויאר.

       

      מחוננות אינה רלוונטית בשום צורה ואופן לחינוך ולא צריכה להוות קרטריון לבחירת מסגרת לילד.

      זה שיש לילד אינטיליגנציה גבוהה לא אומר שלא מגיע לו את אותה התייחסות רגשית כמו לכל ילד אחר.

       

      אם לחזור לאלגוריה שהשתמשתי בה כאן, זה כמו להגיד שאם אתה נהג מעולה, אפשר לצפות ממך ללכת ברגל מסביב לעולם.

        22/11/08 06:49:

      צטט: orenshani 2008-11-21 20:29:19

      אדווה,

       

      קראתי בעיון ודי הסכמתי עם מה שכתבת. חיזקת אצלי את הספק כי יש צורך במסגרות מיוחדות עבור ילדים ש-"כל הבעיה שלהם" היא שהם מחוננים.

       

      כמובן שמסגרות כמו למשל פנימית בויר בירושלים, המיועדות עבור ילדים בעלי אינטליגנציה גבוהה הנמצאים בסיכון מסיבה זו או אחרת הן חיוניות כי אחרת הם עלולים שלא לקבל סיכוי הוגן לממש את הפוטנציאל שלהם, אבל לקחת ילד שגדל בסביבה נורמטיבית להכניס אותו למסגרת מיוחדת רק בגלל שהוא מחונן? למה? צריך גם לזכור לקחת ילד ולתייג אותו זה לעשות לו עוול, ולא משנה על איזה רקע.

       

       

      בוגר בויאר אנוכי.

      אם יש ביה"ס שבחיים לא הייתי ממליץ עליו הוא בויאר.

      הסתייגות קלה - הייתי בבית הספר ולא בפנימיה.

       

        21/11/08 20:29:

      אדווה,

       

      קראתי בעיון ודי הסכמתי עם מה שכתבת. חיזקת אצלי את הספק כי יש צורך במסגרות מיוחדות עבור ילדים ש-"כל הבעיה שלהם" היא שהם מחוננים.

       

      כמובן שמסגרות כמו למשל פנימית בויר בירושלים, המיועדות עבור ילדים בעלי אינטליגנציה גבוהה הנמצאים בסיכון מסיבה זו או אחרת הן חיוניות כי אחרת הם עלולים שלא לקבל סיכוי הוגן לממש את הפוטנציאל שלהם, אבל לקחת ילד שגדל בסביבה נורמטיבית להכניס אותו למסגרת מיוחדת רק בגלל שהוא מחונן? למה? צריך גם לזכור לקחת ילד ולתייג אותו זה לעשות לו עוול, ולא משנה על איזה רקע.

       

       

        21/11/08 20:22:


      אני מחונן בגמילה מהמחוננות. אני חושב שרמת ההזנחה הרגשית שסבלתי ממנה בגלל שאני "מחונן", והציפייה שאצליח גם ללא עזרה יצרו אופורטוניסט אקדמאי - שרק עכשיו אני לומד להיפטר ממנו ולהיפגש עם הרצונות האמיתיים שלי.

      כן, גם בשנות הששים איתרו כבר מחוניים.

        21/11/08 19:42:


      מסכימה עם רוב מה שכתבת. בעיקר בעיקר ההשפעה המכרעת של הסביבה הביתית. למרות שזו ביצה ותרנגולת, כי מרגע שילד אותר כמחונן הוא כבר לקראת סיום כתה ב'. מעבר לכך, גם לא ניתן לדעת, בהיותו בסיום כתה ב', מה מולד ומה נלמד (והאמת היא שגם אין סיבה להפריד...).

      רק הערה אחת: קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי לגדל ילד מחונן שלא יהיה מודע לעובדת היותו מחונן. בין אם זה עם הכותרת או בלעדיה. גם ילד שלא ניגש למבחני האיתור, אך הוא מחונן (יענו, אחוזון עליון או וואט-סו-אוור), יבחין בשלב די מוקדם שיש פערים, שקל לו מאוד בלימודים או שהוא משתעמם כי הוא יודע כבר או מבין כבר וכו'. אלו בד"כ פערים בולטים.

      יכול להיות שהוא יהיה פרפקציוניסט, ויכול להיות שהוא יהיה אנדר-אצ'יוור, אבל אלו עניינים שקורים גם באוכלוסיה השכיחה יותר. לא בטוחה שעצם הידיעה של הילד שהוא מחונן היא שתגרום לזה.

      באופן אישי אני חושבת שלמידת הילד/ה ובהמשך הנער/ה ובהמשך המבוגר/ת להתמודד עם הפערים האלו ברבדים השונים, כי הם דורשים התמודדות לא קלה מצידו, היא חשובה ותצרוך חלק מהמשאבים שידרשו מעצם המחוננות שלו.

       

       

        21/11/08 19:29:


      הי אורי,

      אכן, יש בעיה מובנית במבחנים - הן באופן שבו הם בנויים והן בקיומם בכלל, כפי שפירטתי ברשומה עצמה; אבל לפעמים המצב יותר מורכב מכך, למשל, כפי שכתבו כאן כמה הורים, כאשר הילד לא מצליח למצוא את מקומו מחוץ למסגרת שמורכבת מילדים דומים לו. כך שלפעמים זה הרע במיעוטו...

        21/11/08 19:11:

      כאן המקום לספר את הסיפור שלי בתור ילד (טוב אני ילד תמידי, אבל הסיפור התרחש בתקופת בית הספר היסודי)

      הלכתי לחוג פיסיקה שאחר כך התברר שהינו חוג למחוננים בלבד. לאחר שתי פגישות או משהו כזה בקשו ממני את האישור שאני מחונן, אני עד אז לא ידעתי שצריך אישור כזה בשביל החוג הזה.

      אמרתי שאין לי. בפגישה הבאה אמרו לי שהחליטו לקבל אותי בכל זאת.

      אני אז אמרתי לא תודה. אני לא רוצה להיות במקום שמעריכים אדם לפי מבחנים כאלו.

      עד היום לא ברור לי כיצד הייתה לי החוכמה הזו בגיל הזה.

      בכל מקרה אם וכאשר יהיו לי ילדים אני לא מתכוון לשלוח אותם למבחנים כאלו.

       

        21/11/08 10:32:


      :-)))

      זה בהחלט מספיק... :-)

        21/11/08 09:56:

      נו טוב, לפחות אחד מההורים מחונן השני מחונחן ואז הבל בסדר.

      שוקי

       

        21/11/08 09:44:

      צטט: ,תשוקי 2008-11-21 09:30:47


      מנסיון אישי.

      פעמיים עמדתי בפני ההחלטה כהורה.

      זה היה מזמן כך שהתוצאות ברורות לי.

      בשתי הפעמים סרבתי כי העדפתי שהילדים יגדלו בסביבתם הטבעית.

      ושהמחוננות היא ענין להתחרות בין בתי ספר ואמביציה של אמהות פולניות.

      מסקנות.

      שני המסורבי המחוננות שלהם לא פיגרו אחרי המחוננים המחונכים.

      הורים הלחץ לא שווה.

      שבת שלום

      שוקי

       

      הי שוקי,

      מסכימה מאוד לרעיון הכללי של "בלי לחץ" - בהסתייגות חשובה, שאין לי ספק שאצלכם היא התקיימה: חינוך מיוחד, או גירויים מיוחדים, או קידום מיוחד כלשהו הכרחי לרוב המחוננים, בין אם הוא מגיע ממורים, מהורים, מחברים או מכל מקור אחר. מעטים הם אלה שמצליחים לפתח את עצמם בלי עידוד חיצוני כלשהו, ואלה שלא, פשוט חיים בחסר (מחונן, שנאלץ להסתפק בגירויים ממוצעים שלא מאפשרים לו לממש רמת חשיבה גבוהה, תמיד מרגיש שמשהו חסר. אבל הוא לא תמיד יודע איך למלא את החסר).

      אצלכם, מן הסתם, אתם (ההורים) סיפקתם לילדים מה שהיה חסר להם, ולכן בגרו להיות כפי שהם. למרבה הצער, לא כל ההורים למחוננים יכולים לספק לילדיהם מה שנדרש להם... זה לא טריוויאלי!
        21/11/08 09:30:


      מנסיון אישי.

      פעמיים עמדתי בפני ההחלטה כהורה.

      זה היה מזמן כך שהתוצאות ברורות לי.

      בשתי הפעמים סרבתי כי העדפתי שהילדים יגדלו בסביבתם הטבעית.

      ושהמחוננות היא ענין להתחרות בין בתי ספר ואמביציה של אמהות פולניות.

      מסקנות.

      שני המסורבי המחוננות שלהם לא פיגרו אחרי המחוננים המחונכים.

      הורים הלחץ לא שווה.

      שבת שלום

      שוקי

        20/11/08 18:38:

      אכן, מחוננות היא מתנה שגם קשיים בצידה, ומי שמכיר מחוננים מקרוב (למשל הוריהם), יודע זאת מנסיונו...

      וגם ציניות היא סוג של מתנה! קריצה

      ותודה על המחמאה חיוך

        20/11/08 18:35:

      תודה.

      בדיוק בזמן לאחר שקיבלנו את התוצאות משבוע שעבר.

      תשובות להרבה שאלות.

      ההמלצה העיקרית שקיבלנו היא למצוא דרך שבה זה פחות יפגע במרקם החברתי של הילד ולראות שזה לא מרחיק אותו יותר מדי.

        20/11/08 18:19:

      זאת הכוונה !קריצה
        20/11/08 18:16:

      צטט: אלעד מ 2008-11-20 18:15:28


      ציניות היא מטה לחמי פה בפקולטה...

       

      אחרת לא ממש אפשר לשרוד.

       

       

      :)

       

       

      טוב לדעת שאנחנו קוראים אותם פוסטים. זה אומר שיש לי טעם איכותי :)

       

      קבלתי זאת כמחמאה. קריצה

        20/11/08 18:15:


      ציניות היא מטה לחמי פה בפקולטה...

       

      אחרת לא ממש אפשר לשרוד.

       

       

      :)

       

       

      טוב לדעת שאנחנו קוראים אותם פוסטים. זה אומר שיש לי טעם איכותי :)

        20/11/08 17:44:

      צטט: אלעד מ 2008-11-20 17:25:30

      מצחיק שכמעט כול תגובה פה מתחילה ב "כאב לילד מחונן" או- "כאם לשתיים כאלה...".

       

       

      כאילו זה שיש לך ילד מחונן, יעניק משנה תוקף לדבריך.

       

      חוץ מזה...קצת צניעות...זאת גם מתנה משמיים.

       

       

       :)

       

      לעצם הנושא- קראתי בעניין ונהניתי מאוד מכתיבתך!

       

      ערב מצוין!

      אלעד.

      ציני ?

      כעת משסיימת לצחוק אומר לך שבאופן טבעי זה מושך הורים ל.. או מורים ל...

      אם תשים לב רב הכותבים לא ציינו זאת מתוך שחצנות ,אלא מתוך דוגמאות מה קורה אצלם בבית.

      רק שתדע  שלא תמיד הכל ורוד עם אינטליגנטים מאוד ( נהרתי מלומר מחוננים חיוך).

      ונכון. בסה"כ מתנה.

       

        20/11/08 17:25:

      מצחיק שכמעט כול תגובה פה מתחילה ב "כאב לילד מחונן" או- "כאם לשתיים כאלה...".

       

       

      כאילו זה שיש לך ילד מחונן, יעניק משנה תוקף לדבריך.

       

      חוץ מזה...קצת צניעות...זאת גם מתנה משמיים.

       

       

       :)

       

      לעצם הנושא- קראתי בעניין ונהניתי מאוד מכתיבתך!

       

      ערב מצוין!

        20/11/08 12:55:


      הי עדנה,

      מסכימה במאה אחוז!

      למעשה, הבעיה הקשה ביותר בחינוך מחוננים היא התמודדות עם הפער בין הרמה האינטלקטואלית הגבוהה במיוחד, לבין הרמה המנטלית, שהיא ממוצעת - ולפעמים אפילו פחות מזה (נדמה לי שיש יותר נטייה לילדותיות בקרב מחוננים מאשר בקרב האוכלוסיה הכללית, בין אם זוהי סיבה או תוצאה של המחוננות...)

      תודה על המחמאה ועל הכוכב! חיוך

      אדוה

      אדוה, יקירה,

      מנסיוני האישי עם אחד מילדיי, שהוכתר כמחונן למרות מחאותיו (אם כי הוא אכן סקרן, נבון ודעתן בצורה יוצאת דופן) , אציין כי לצד הרמה האינטלקטואלית הגבוהה ניצבת גם רגישות עמוקה ומודעות עצמית ניכרת.

       

      ילדים מחוננים הם גם רגישים מעבר ל"ממוצע" ועלינו כהורים לשים לבנו לכך ולנהוג בהם ברגישות ובקשב רב...

       

      מאמר מצויין, קבלי כוכב...חיוך

      שלך,

      עדנה.

        17/11/08 21:52:

      צטט: יוסי נבו 2008-11-17 21:24:24


      המאמר מעניין מאד ואף היה לי בו עניין אישי. כאב לשלושה ילדים מחוננים שאף עברו/עוברים את המסלול כולו שהחל בכיתה ג' בגרץ,

       

      אך, אך, אין כמו גרץ... ואולי היום זה קצת אחרת. "שרתנו" שם לפני 15 שנה ויותר. היה שווה כל רגע. הנציג, או יותר הנציגה, השניה עברה בהלל. וגם שם היה טוב. בשני המקומות - לצוות החינוכי ולמנהלת היתה תרומה חשובה בהצלחה.

      למעשה ההכרה במחוננות חשובה ותורמת. ב"זמננו" (ימי אנו באנו ארצה)  לא הכרנו את מושג המחוננות, והמלחנו לגדול ולפרוח בלי תווית. למדתי בזמנו עם ילדי פנימית בויאר (נקראו עדיין פנימית כרמית בעין כרם) שנאספו מכל רחבי הארץ לירושלים. וזו הייתה חוויה חברתית ולימודית לבלות במחיצתם. הם היו אז "המסומנים" בעוד שאנו השאר, היינו ילדי השמנת..

        17/11/08 21:45:


      הי יוסי,

      אכן, זו משימה נכבדה, אך יש בצידה שכר רב... חיוך

      נכון לגמרי שמאחר שהאיתור הוא יחסי, והגבול בין ה"מחוננות" לבין ה"נורמה" הוא עמום, על ההורים להתייחס לכל ילד מוכשר כאל מחונן. אם לא יהיו לו עניין או יכולת בחשיבה מאתגרת, הוא כבר יידע להודיע זאת לסביבתו...

        17/11/08 21:24:


      המאמר מעניין מאד ואף היה לי בו עניין אישי. כאב לשלושה ילדים מחוננים שאף עברו/עוברים את המסלול כולו שהחל בכיתה ג' בגרץ, אני סבור שהמטלה על ההורים, כעצת המאמר, לדאוג לטיפוח מיוחד ביחס למי שמתגלים אצלו סימני מחוננות, הינה מטלה מורכבת מדי משני היבטים. על ההורים לטפח את ילדיהם באשר הם ובהתאם לכישוריהם מבלי להתאמץ במיוחד אם סבורים שהנם עונים על ההגדרה: "מחוננים". הוסף לכך את העובדה שההגדרת המחוננות, אינה נתון מוחלט אלא נתון יחסי גמיש ומתייחסת לרמת האיי קיו של אחוז באוכלוסיה. לפי קריטריון זה, מי שלא יאובחן כמחונן בעיר אחת שבה לצורך הדוגמא ההשקעה בילדים תיהיה גבוהה יותר, עשוי להיות מאובחן כמחונן בעיר אחרת. אין מדובר בנתון מוחלט ואינני סבור שיש להכניס את ההורים להתארגנות מיוחדת. בראייה לאחור אוכל להגיד באופן חד משמעי שהרווח הגדול ביותר הנו דווקא מהשילוב עם חבריהם המחוננים, מהגירויים וההעשרה שהם הוסיפו אחד לשני ומכך שהשתתפו במערכות שהיו רגישות לצרכיהם שסיפקו להם העשרה, גירויים וקידום ושהם לא נשחקו במערכת שגרמה להם להיעלם.

      אבל מעבר לכל אלה אני סבור שכל הורה חייב להציע לילדיו מגיל צעיר את כל הגירויים שיפתחו אותם, יעשירו אותם, אף אם הם אינם נחשבים על פי המבחנים או הסימנים למובילים ברמתם.   

      אינני חולק על כך שילד שמתגלה כמוכשר או מוביל בתחום זה או אחר מוטלת החובה על ההורים לקדם אותו ולטפח אותו מבלי לחכות למבחנים חיצוניים..

        17/11/08 21:24:


      הי זהר,

      אכן, תאום שלא אובחן בזמן שאחיו כן - זה מצב לא קל.

      משמח שאת רואה בעניין "צרות של עשירים" - פירושו של דבר שבסופו של דבר, הכל הלך יחסית חלק... חיוך

      לפעמים, כמובן, הדרך הרבה יותר "מחוספסת", ואת גם מספרת על תלמידים מחוננים שסבלו (סובלים?) מתת-הישגיות. אין לי ספק שחלק גדול מהבעיות שקשורות ביכולת של מחוננים לממש את עצמם ואת יכולותיהם נובעות מתיוג חברתי, לטוב ולרע. יחד עם זאת, המורים וההורים לא "אשמים" בכל (רק כמעט בכל קריצה); יש למחוננים רבים קשיים שנובעים מעצם המחוננות - רגישות-היתר כאמור, וכן, לפעמים איש אינו "חושד" במחוננותם, בשל קשיי למידה שקיימים במקביל.

      ותודה על המחמאה! :-)

       

        17/11/08 21:13:


      שלום לך,

      ראשית פוסט מצוין.

      אתייחס אליו בשני כובעים.

      כמורה שבכל כיתה לפחות 2 תלמידים "מחוננים" אציין שאני מחלקת אותם לשניים.

      בקבוצה אחת תלמידים שיוצאים פעם בשבוע למסגרת הלמידה היחודית,

      חוזרים לבית הספר ואינם דורשים שום תשומת לב מיוחדת לא מהמורים ולא מחבריהם.

      אותם תלמידים בדרך כלל גם בעלי הישגים מאוד גבוהים.

      קבוצה שנייה זאת אותה קבוצה שפחות משקיעה "כי אנחנו הרי יודעים טוב מכולם",

      לעיתים מתנשאים ,ולצערי אין מתאם בין היכולות לבין ההישגים.

      כאמא לשלושה ששניים מהם אובחנו כמחוננים בהחלט בעייה לשלישי (שהוא תאום).

      המסר בבית כמובן הצטיינות ומצוינות בנוסף לדברים אחרים שאינם בהכרח הישגים., 

      בתקופת התיכון מאוד בלטה העובדה לרצונו להגיע להישגים שלא נפלו מאחיו.

      יתכן וזה נבע מהצורך שלו להראות שהוא  מצטיין למרות שאינו מחונן.

      לשמחתי כאמא הוא לא אכזב את עצמו (כולל הבגרויות) .

      לשמחתי הרבה יותר כאמא ששני אחיו האחרים (בוודאי תאומו) לא עשו מזה לעולם אישו.

      אני קוראת לזה "צרות של עשירים"

       

        17/11/08 19:19:


      הי לציניקן,

      מסכימה לחלוטין: כמו בכל אתגר, גם בהורות למחוננים הקושי רב יותר, אבל גם ההנאה. מסכימה גם שלאו דווקא מסגרת רשמית זו או אחרת נחוצה לקידום המחוננות, אלא מה שנחוץ בעיקר הוא הסביבה המפתחת של הבית. לדעתי, אגב, זה נכון לכל הילדים, אבל שבעתיים ביחס לילדים המחוננים, שגירויים רגילים פשוט לא מספיקים להם; ומה שיותר קריטי - הם רגישים בהרבה מילדים אחרים (בכל המובנים), ופעמים רבות הם ילדים קשים יותר לגידול מאשר ילדים "רגילים".

        17/11/08 18:23:
      כאב לשלשה המשתייכים להגדרה, אני לא חושב שצריך להכין ילדים לבחינה. צריך לספק להם ענין בתחומים שהם מתענינים וטובים בהם תמיד. לטפח, לעודד, להרבות אתגרים קטנים, ולקדם אותם לשם עצמם בעדינות וסובלנות מבלי להרבות לדבר למה. הם לא טיפשים והם מבינים מהסביבה שהם מיוחדים. הבחינה היא לצורך כניסה למערכת יחודית. שנים מתוך השלושה עברו והצליחו. מתברר כי לא רק המצאותם במסגרת מטיבה עמם, אלא שאנו כהורים מצאנו שההורים בכיתות אלו פעילים הרבה יותר מכיתות רגילות. ולכן, הקשר שלנו כהורים עם הילדים שלנו, החברים בכיתה, בית הספר, המורים היה טוב בהרבה מבית ספר רגיל. השלישי שמבחן יצא בפוטנציאל גבוהה מבין השלושה, דוקא סירב לעבור למסגרת כזו, והוא "מבשיל" בקצב שלו (פריחה מאוחרת). בקיצור, כהורה זה תובעני יותר, אבל הכיף גדול.
        17/11/08 16:53:


      אני כבר לא חלק ממערכת החינוך, וגם כשהייתי, אני לא יכולה לומר שכל גישה רשמית של המערכת התיישבה בדיוק עם דעתי...

      אבל אני בהחלט מזדהה עם התחושה, שתסכול ממקרה אישי מקשה על היכולת להסתכל על הנושא במבט כללי... מקווה שבקרוב התסכול שלכם יהיה נחלת העבר!

        17/11/08 16:17:

      הגישות שלנו כ"כ שונות, אני עם התיסכולים של בני ושל עצמי, את עם ראיה הרבה יותר רחבה של מחנכת. טוב לשמוע את הצד השני כשהוא לא הצד ה"נגד" כמו שלעתים קרובות מדי עם מערכת החינוך.

      המשיכי בעבודתך, נשמה של ילד זה דבר שנפגע בקלות ומחלים בהשקעה רבה

        17/11/08 15:23:


      אפשר בהחלט להבין את זה.

      אבל חובה גם לזכור, שהמבחנים האלה (כמו כל מבחן דומה) מוגבלים, ובהחלט "מפספסים" מחוננים מסוימים. יש גם היבט יחסי: ה"עוברים" הם 1%-3% העליונים, כאשר מה שקובע כמה אחוזים ייכנסו בסופו של דבר לתכנית הוא מספר המקומות הפנויים בה. כך שסביר שבמקרים רבים יהיו שני ילדים, שרמת האינטליגנציה שלהם דומה מאוד, אך האחד התקבל - והאחר לא. אלה פרטים שחשוב מאוד להסביר לילדים שכן מודעים למהות הבחינה, כדי שיוכלו להתייחס אליה כאל כלי עם מגבלות, במקום כאל מכשיר מדידה מדויק וחד-משמעי: אמנם, הכלי הזה יכול לקבוע גורלות (שיכולים להיות קריטיים לילדים מסוימים), אבל הוא לא קובע מציאות! ילד חכם לא הופך לפחות חכם רק משום שלא עבר את הבחינה.

       

      אילו אני אמא לילד שלא עבר את הבחינה ומתוסכל מכך, הייתי מבהירה לו את העניין (וגם לחבריו, שכן עברו אותה!), ומחפשת עבורו מסגרות חלופיות מתאימות במידת האפשר, כאשר אחת מהן (לעתים הטובה ביותר) היא שימוש ההורים עצמם כ"מנטורים" לילדם, לאו דווקא באמצעות לימוד "חומר", אלא בעיקר באמצעות עידוד החקר - הצגת שאלות וחיפוש תשובות.

       

      הנה, לדוגמא, אתר עם חומר רב על מחוננים, וכל הסוגיות הקשורות בחינוכם, ברגשותיהם, בצורות למידה שונות וכן הלאה; שאפשר לקבל ממנו (לפחות מחלקו) השראה רבה.

        17/11/08 15:06:
      התווית של משרד החינוך או של תוצאות מבחן זה או אחר - לפחות נותנת לאדם מין אישור מי הוא. אני זוכרת איך הרגשתי פחות פריקית ברגע שראיתי את התוצאות שלי והבנתי לאיזו קבוצה אני שייכת, במקום סתם להרגיש מוזרה ולא חברותית.
        17/11/08 12:50:

      צטט: קולומבינה 2008-11-17 12:38:34

      באמת יש ויש.

       

      לגבי בני - חבל שלא קראתי את הפוסט שלך לפני 15 שנים, למרות שבעצם אמרו לנו שוב ושוב לרדת ממנו ועשינו את כל הטעויות שאת מתארת. תוצאה ילד שרצה לפרוש מבית-ספר בי"א ("אני סובל יותר מדי") והיום אחרי צבא לא ממש רוצה להשלים בגרות ושונא כל מה שקשור לחינוך פורמלי. וחוץ מזה קוראקרא מאות ספרים בכמה שפות. ממציא כל מיני דברים, להתחיל במשחקים מבוססים על הגיון... ומלקק את הפצעים. הגיע למסגרת למחוננים רק בגיל 13 במצב שכבר לא משתף פעולה כלל בבית הספר. אמר לי בגיל 11 "פעם חשבתי שאני מיוחד ואז הסתבר שאני סתם ילד רגיל" ואחרי שיחה ארוכה היה מוכן לספר שמדובר בזה שלא אובחן שמחונן שכחבריו כן אובחנו. רצה להתקבל למחוננים כמו קרש הצלה. אבל זה לא עזר.

       

      לגבי עצמי - מסגרת למחוננים אולי הייתה מאפשרת לי לצמוא חברה מתאימה ולא להרגיש עוף מוזר עד שהגעתי לטכניון ופגשתי סוף סוף - ובכמויות - אנשים שיש לי איתם שפה משותפת. שולם סופי עם עצמי בנדון עשיתי דרך בני וחבריו, שהיו בדיוק החברים שלא היו לי בגילם והתעניינו בכל הדברים ה"מוזרים" שהתענינתי בהם כמתבגרת.

       

      אין לי מסקנות אבל כן תחושה שמחונן יודע שהוא שונה לכן עדיף שידע במה הוא שונה.

       

      הי קולומבינה,

      ביחס לתחושת השונות - אני מסכימה איתך. אבל אני לא מסכימה שחובה לקבל דווקא את תווית ה"מחונן" שמדביק משרד החינוך, כדי לקבל אישור לתחושת הייחוד. לדעתי, זה חלק מתפקיד ההורים: לשדר לילד הכרה בשונותו וביכולתו המיוחדת, עם או בלי "חותמת".

      בעיית החברה המתאימה אכן עשויה להיות קשה. לא תמיד היא נפתרת במסגרות של משרד החינוך, כיוון שהאווירה שם לפעמים תחרותית מדי, ואינה מתאימה לכולם. לפעמים כדאי להצטרף למסגרות פרטיות, שמציעות חוגים למחוננים או למצטיינים; אבל לאו דווקא: אם הילד מתעניין במדע או בהמצאות, למשל, אפשר לחפש חוג מתאים, שלאו דווקא מיועד ל"מחוננים", אבל מן הסתם ימשוך אליו בעיקר ילדים שמתעניינים במיוחד בתחום ואוהבים אותו. לפעמים כדאי להרחיק גם מהבית (בגבולות האפשר) למען חוגים כאלה, כיוון שהם עשויים להקל על מציאת חברים בעלי תחומי עניין משותפים.

      מקווה שבנך יצליח למצוא את מקומו במהרה!

        17/11/08 12:38:

      באמת יש ויש.

       

      לגבי בני - חבל שלא קראתי את הפוסט שלך לפני 15 שנים, למרות שבעצם אמרו לנו שוב ושוב לרדת ממנו ועשינו את כל הטעויות שאת מתארת. תוצאה ילד שרצה לפרוש מבית-ספר בי"א ("אני סובל יותר מדי") והיום אחרי צבא לא ממש רוצה להשלים בגרות ושונא כל מה שקשור לחינוך פורמלי. וחוץ מזה קורא\קרא מאות ספרים בכמה שפות. ממציא כל מיני דברים, להתחיל במשחקים מבוססים על הגיון... ומלקק את הפצעים. הגיע למסגרת למחוננים רק בגיל 13 במצב שכבר לא משתף פעולה כלל בבית הספר. אמר לי בגיל 11 "פעם חשבתי שאני מיוחד ואז הסתבר שאני סתם ילד רגיל" ואחרי שיחה ארוכה היה מוכן לספר שמדובר בזה שלא אובחן שמחונן שכחבריו כן אובחנו. רצה להתקבל למחוננים כמו קרש הצלה. אבל זה לא עזר.

       

      לגבי עצמי - מסגרת למחוננים אולי הייתה מאפשרת לי לצמוא חברה מתאימה ולא להרגיש עוף מוזר עד שהגעתי לטכניון ופגשתי סוף סוף - ובכמויות - אנשים שיש לי איתם שפה משותפת. שולם סופי עם עצמי בנדון עשיתי דרך בני וחבריו, שהיו בדיוק החברים שלא היו לי בגילם והתעניינו בכל הדברים ה"מוזרים" שהתענינתי בהם כמתבגרת.

       

      אין לי מסקנות אבל כן תחושה שמחונן יודע שהוא שונה לכן עדיף שידע במה הוא שונה.

        16/11/08 23:11:

      צטט: עליזהלה 2008-11-16 23:03:55


      כאמא לשתי ילדות כאלו, שונות זו מזו, מסכימה עם דעתך!

      הגדולה עברה "רק" במבחן השני כי בכיתה ב' עדיין לא הבינה איך מתנהלת בחינה והצליחה לענות על עשירית מהשאלות. במבחן השני, בכיתה ג' ענתה על הכל ועברה. היא למדה כל היסודי במסגרת יום ההעשרה השבועי ופרט למספר זעום של חוויות לא נראה שהמסגרת תרמה לה העשרה או משהוא אחר. היום היא בכיתה י"ב, חלומה המושלם של מערכת החינוך, חברתית, יפה נחמדה ושמחה ו...גם מוציאה 100 בבגרויות. לתפארת מדינת ישראל.

       יום אחד היא חזרה משיעור ביולוגיה וסיפרה שהיא היחידה שידעה את התשובה למה הצמחים זקופים למרות שאין להם שרירים. היא צעקה למורה בטבעיות: "זה הלחץ טורגור" כי אמא שלה תמיד אמרה לה שיש בעיה עם הטורגור [כשחזרנו מטיול או מהים ונלחמנו לא להרדם באוטו לפני מקלחת וכדומה], והיא הפנימה מבלי להבין עד שהגיעה לשיעור ההוא ופתאום זה יצא. כאלו דוגמאות יש לנו הרבה, היא גדלה כספוג וכל מה שהיה בסביבה נאסף והיום זה יוצא בגדול! אני, אמא שלה, לא התכוונתי לחנך או להעשיר או לטפח את המצויינות או כל דבר כזה, פשוט חייתי לידה והיא לידי.

      השניה סובלת מהפרעת קשב וריכוז, כל הנסיונות להתאימה למערכת כשלו. כמובן שלא עברה את הבחינה וגם לא השתתפה באף מסגרת של מחוננים. היא חיה בצל התסמונת והתסכול שלה ושלי היה ארוך ומתיש, רק עכשיו, בתיכון, לאחר איבחון שזיהה אצלה את ה"סימנים למחוננות" היא מתחילה לאסוף את עצמה. אולי עד סוף התיכון תצליח למצות חלקית את הפוטנציאל החבוי בה.

      בכל אופן היא ילדה יצרתית ומדהימה בדרכה.

      יש במסגרת וב"דימוי" של הגדרת המחוננות גם הרבה הרס.

      שתיים בובותיים יש לי, רק לפיהם אוכל לדעת, איזה מזל יש לי שהן כאלו!

       

       

       

      הי עליזה,

       

      שמחה לשמוע על הגדולה, ומקווה שאצל הצעירה יתרחש ה"איסוף העצמי" במהרה.

      כמובן שהצלחה בביה"ס אינה חזות הכל... כידוע לכולנו, יש אנשים מוכשרים ביותר, שלא הצליחו להסתגל למסגרת הבית-ספרית (או אחרת), ובכל זאת הצליחו לממש את עצמם בבגרותם לשביעות רצונם המלאה. החשיבות של ההצלחה בביה"ס, לדעתי, היא גם בכך שכשלון עשוי לגרום תסכול (כפי שאת מעידה שקרה אצלכן), אבל בעיקר - בכך שמדובר ב- 12 שנים, ורצוי לא לסבול בהן...

       

      בהצלחה רבה!

      אדוה

        16/11/08 23:03:


      כאמא לשתי ילדות כאלו, שונות זו מזו, מסכימה עם דעתך!

      הגדולה עברה "רק" במבחן השני כי בכיתה ב' עדיין לא הבינה איך מתנהלת בחינה והצליחה לענות על עשירית מהשאלות. במבחן השני, בכיתה ג' ענתה על הכל ועברה. היא למדה כל היסודי במסגרת יום ההעשרה השבועי ופרט למספר זעום של חוויות לא נראה שהמסגרת תרמה לה העשרה או משהוא אחר. היום היא בכיתה י"ב, חלומה המושלם של מערכת החינוך, חברתית, יפה נחמדה ושמחה ו...גם מוציאה 100 בבגרויות. לתפארת מדינת ישראל.

       יום אחד היא חזרה משיעור ביולוגיה וסיפרה שהיא היחידה שידעה את התשובה למה הצמחים זקופים למרות שאין להם שרירים. היא צעקה למורה בטבעיות: "זה הלחץ טורגור" כי אמא שלה תמיד אמרה לה שיש בעיה עם הטורגור [כשחזרנו מטיול או מהים ונלחמנו לא להרדם באוטו לפני מקלחת וכדומה], והיא הפנימה מבלי להבין עד שהגיעה לשיעור ההוא ופתאום זה יצא. כאלו דוגמאות יש לנו הרבה, היא גדלה כספוג וכל מה שהיה בסביבה נאסף והיום זה יוצא בגדול! אני, אמא שלה, לא התכוונתי לחנך או להעשיר או לטפח את המצויינות או כל דבר כזה, פשוט חייתי לידה והיא לידי.

      השניה סובלת מהפרעת קשב וריכוז, כל הנסיונות להתאימה למערכת כשלו. כמובן שלא עברה את הבחינה וגם לא השתתפה באף מסגרת של מחוננים. היא חיה בצל התסמונת והתסכול שלה ושלי היה ארוך ומתיש, רק עכשיו, בתיכון, לאחר איבחון שזיהה אצלה את ה"סימנים למחוננות" היא מתחילה לאסוף את עצמה. אולי עד סוף התיכון תצליח למצות חלקית את הפוטנציאל החבוי בה.

      בכל אופן היא ילדה יצרתית ומדהימה בדרכה.

      יש במסגרת וב"דימוי" של הגדרת המחוננות גם הרבה הרס.

      שתיים בובותיים יש לי, רק לפיהם אוכל לדעת, איזה מזל יש לי שהן כאלו!

       

      האתר שלי: קסם.קום - עולם של קסם לילדים ולהורים!

      ארכיון