אחת מגיבורות הילדות הנבחרות שלי היתה מרי פופינס, ודווקא לא בגלל אהבתה לשני הילדים בהם טיפלה,

ואפילו לא בגלל שידעה לעוף עם מטריה, הזכות הזו נפלה בחלקה בגלל תכונה אחת ויחידה, היכולת המופלאה שלה לסדר את חדר הילדים בנקישת אצבע. מקפיצה את הבגדים מהרצפה ישר לארון, וכנ"ל גם את הצעצועים הפזורים בכל פינה, ויחד איתם גם שאר החפצים שבאים תחת הכותרת : "לסדר את החדר".

עד היום אני נזכרת בסצנה המדהימה הזאת מהסרט, תוך שאני בוהה בבגדים שזרוקים אצלי על הכיסא, בתקווה שיקפצו לבד לארון, או למכונת הכביסה, תוך תפילה חרישית שאיזו קוסמת משועממת תלחץ על הכפתור ולא תשכח להכניס אחר כך גם את המרכך.

ואז, באותן שעות דימדומים (ולפעמים מדובר בימים), מתחיל הדיאלוג הפנימי שלי, שמלווה כמעט בכל פעולה לא הכרחית שעליי לבצע,

"מה, אין לך כוח אפילו בשביל ללחוץ על הכפתור של המכונה?"

"אין לי, נו מה לעשות."

"בחייך, בסה"כ כפתור. קומי ותלחצי!"  

"לא מסוגלת."

"אבל, כולם אומרים שאת בחורה חזקה שיכולה להזיז הרים."

"הרים זה הרים, וכביסה זה כביסה..."

"את יודעת שכבר עמדת בחיים שלך במצבים קצת יותר קשים."

אז מה?! גם בשביל לכבס, אני צריכה לגייס את היחידה המיוחדת שלי ללוחמה בייאוש."

אבל על השאלה איפה מתחבא הכוח שלי, שעל קיומו אין ויכוח, כשאני צריכה לבצע פעולות יומיומיות קלות ובלתי מורכבות לחלוטין, אין לי תשובה ברורה.

וכשעולות לי הדמעות (והן תמיד עולות) למראי רצי המרתון, הגיבורים הפתאטים, שנלחמים במסלול עד הסנטימטר האחרון, אני מדמיינת לעצמי אותם, עושים דיאטה, ונשברים בחינניות.