"החיים בפריזמה צרה ומוגבלת:
לאחד מסמינרי ההעשרה שלקחת בלימודי התואר קראו 'אפקט מונרו'. בהקדמה לקורס, המרצה הסביר באדישות על השפעת זרמי הרוחות ליד הקרקע כאחד מהפרמטרים החשובים המשפיעים על איכות משאבי האוויר ונוחות האדם בסביבה בנויה. על איך הזרימה משפיעה על האקלים, פיזור המזהמים באוויר, חדירתם לבניינים, אוורור, צריכת האנרגיה וככלל – כוח רוח הקרקע הפועלת על אנשים. ושנייה לפני שחשבת שאולי יש בלבול ובכלל נכנסת לשיעור של אדריכלים מתחילים, הוא פרס פוסטר ענק על הקיר ובו הדימוי המוכר של מרלין מונרו, מחזיקה את תחתית השמלה הלבנה שלה כשעומדת מעל פתח אוורור של הרכבת התחתית. "מציאות – אומנות" המרצה שלימים נודע למרחקים בשם 'השיעמומון הכי גדול שפגשתי בחיים שלי' גרס "זו השפעה הדדית, ואתם צריכים ללמוד איך לקחת את כוחות הטבע ולתעל אותם לטובתכם, ביצירות שלכם. זה התפקיד שלכם כאומנים. פרשנות, פרשנות, פרשנות. ואינטראקציה עם העולם האורבאני. לא רק טבע, לא רק נוף. תחשבו גורדי שחקים, תעלות ביוב, ערימה של צואה באמצע הרחוב". כן.
את לא יודעת למה את נזכרת דווקא עכשיו, מעבר להרגשה התלושה וה'דורותית', כשכל רוחות הארץ מתרוממות וסוחפות. מפרקות בניינים ללבנים ועיסת מלט, מבנים יציבים לערימות של חול, תשתיות נחשפות, מערטלות רגעים, זיכרונות, שורשים שהיו עקורים עמוק. זה קצת כמו – סיוט שמתגשם. ובו זמנית - לא. כי כשהציפיות הכי גרועות מתגשמות, מסתבר שמתישהו באופן לא מודע, כבר הכנת את עצמך לשינוי, להפיכה. העצים האלו יכולים להמשיך לנוע, את בוחרת להישאר. יציבה."
האי של תמר, עמוד 323
|