אני כבר שישה ימים מפוטרת. זה קצת מצחיק כי אני מנסה לאזור בעצמי את הכוחות ולהתפטר כבר חצי שנה ולא היה לי אומץ.

הייתי לפני שלושה חודשים במכון להכוונה מקצועית. אני כבר חמש שנים בשוק ההון ובערך ארבע שנים ו-364 ימים יודעת שאני במקום הלא נכון לי. זה התחיל בקטן ותפח וגדל ופתאום התקדמתי וניהלתי וגדלה המשכורת. ואז הגיעו הרכב והתנאים הנוחים ומצאתי את עצמי כל בוקר גוררת רגליים לכיוון העבודה, כל לילה (לא ערב, לילה...) חוזרת הביתה ישירות למיטה, בסופי שבוע בלי חשק לראות אף אחד ולדבר עם אף אחד. רק לישון. לפני שנה עברתי מקום עבודה פחות או יותר לאותו תפקיד בחברה אחרת. כבר בחברה הקודמת רציתי לעזוב ונשבעתי לעצמי שאני לתפקיד הזה לא אחזור ואז באו מהחברה הזו והציעו לי הצעה ושכנעתי את עצמי שיהיה בסדר והלכתי לשם. חצי שנה אחר כך כבר הגשתי מכתב התפטרות וביקשו ממני לא ללכת. להשאר בתפקיד אחר. אז נשארתי. בלי תפקיד ממשי. בלי הגדרה ממשית. עשיתי הכל מהכל.

חצי שנה חיכיתי שמישהו יתעורר ויבין שאני צריכה ללכת כי לי אין אומץ לעזוב לבד.

חצי שנה שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

בסוף הגעתי למכון הכוון. אחרי כל המבחנים ישבתי עם הפסיכולוגית והדבר הראשון שהיא אמרה לי זה שאני חייבת לעשות הסבה מקצועית. ונתנה כמה המלצות. תחומי העיצוב ויחסי הציבור.

לפני שבוע התחילו הקיצוצים. אני הייתי הראשונה ללכת. את מי ישלחו הביתה אם לא את מי שלא רוצה להיות כאן?

התגובה הראשונית שלי הייתה להיעלב כמובן. שאותי יפטרו?  שנייה אחר כך כבר הבנתי שאני צריכה לומר להם תודה על ה"בעיטה בתחת" שהם נתנו לי כדי שאוכל ללכת לעשות את מה שאני אוהבת באמת.

אז עכשיו אני צריכה להתרגל לעובדה שאני הולכת להתחיל שוב מחדש. להתחיל מלמטה. לבזבז קצת פחות. לנסוע באוטובוס (רחמנא לצלן) .

אני מתחילה מחדש.

תאחלו לי בהצלחה.