|
לפעמים אני כמעט משוכנע שאני חי בעולם מקביל. יש לי אמנם כמה מאות חברים כאן, אבל אני מודה שאני קורא מעטים מהם. כזה אני - סוציומט. וגם קצת עסוק. בעצם הרבה עסוק. אני קורא במשורה וגם מגיב מעט ובמידה. אבל ממה שאני כן קורא, אני מביא בחשבון שאני באמת חלק מהסט של הסרט מלאכים בשמי ברלין. או שאני שייך לעולם אחר - או שהן חיות בעולם אחר. הנשים הכותבות המוכשרות והנושכות כאן.
בסך-הכל, יש לי דעה סבירה על עצמי. נדמה לי שאני בסדר, פחות או יותר. די דומה לכמה מחבריי הטובים. חי כמו כמה ממכריי ובני מחזורי. בני דורי, אם תרצו. ילידי שלהי שנות החמישים של המאה והאלף הקודמים, מקסימום תחילת הסיקסטיז העליזים ההם. בגדול, אנחנו - להלן הגברים ההם - יושבים לבטח בעשור החמישי, אולי השישי של חיינו. בעלי מקצועות חופשיים. פחות או יותר מסודרים כלכלית. מי יותר ומי טיפה פחות. רובינו נשואים, מיעוטנו בזוגיות של סיבוב שני. אבל בסך הכל, הכל בטווחים ארוכים. מיושבים. חיים את חיינו באיזור חיוג 09, חלקנו ב- 08. פעם היינו כולנו 03. גדלנו עם "העיר" (העיתון שהיה העיתון של העיר), "חדשות" (היה פעם עיתון כזה, והוא היה העיתון שלנו), עם מפגש הסטייק ופאם-פאם וצוותא והשופטים ואפילו נרגילה הראשונה של רחוב דוד מלך.
החלום של בית-צמוד-קרקע-כלב-כדורסל-שולחן-פינג-פונג לקח אותנו השרונה. פעם קראו לזה בורגנות. אחר-כך קראו לנו המעמד הבינוני. אוקיי, בינוני-גבוה.
החיים שלנו הם חיים כמו שפעם היה מקובל שחיים אמורים להתנהל. אנחנו עוסקים בחילופי מכוניות ובתים ומחשבים ומקלטי טלוויזיה ודגמים של סלולאריים - כאשר מסביב כולם מדברים על חילופי נשים. או גברים. או אפילו זוגות, רחמנא לצלן. אנחנו, חברי המעגל הקרוב, חיים בזוגיות שנמשכת עשרות שנים. אין לי עדויות וגם לא הוכחות על איכות חיי הזוגיות של כל אחד ואחת, אבל סביר להניח שהחיים נסבלים ואפילו טובים. לפחות טובים במידה. לפחות ככה זה נראה לי. יש בינינו זוגות שהזוגיות שלהם החלה כבר בביה"ס התיכון ונמשכת עד היום (ונמשכת). וגם החברים שחווים את הסיבוב השני, נמצאים באותה המערכת כבר עשר, חמש-עשרה, אפילו עשרים שנים ברציפות. חלקם מגדלים ביחד את הילדים של שני הצדדים מהסיבוב הראשון, אחרים הביאו לעולם צאצאים גם בסיבוב השני. זה בעולם שבו אני חי. זה העולם שאותו אני מכיר. בעולם הזה אני חבר אנונימי. לא יוצא דופן. שום דבר לכתוב עליו הביתה (טוב, רק כאן).
אני קורא כאן כמה בלוגים נשיים. כמה מהכותבות, מוכשרות ובולטות ובועטות ונושכות - חושפות לעיני קוראיהן וגם לעיני עולם אחר. עולם שונה לגמרי. עולם שמבחינתי הוא יקום מקביל. והדיאלוג הזה, דיאלוג בין העולמות המקבילים, השונים כל-כך, משאיר אותי לא פעם פעור פה ושמוט לסת. זה קיים באמת? ככה עובדים הדברים בעולם ההוא? ככה נראים החיים האחרים? ולא, אני לא מדבר על גן העדן. למרות ועל אף סיפורי הסינגלים, הדייטים, הרומנים, הסקס המזדמן, המריבות, התככים, הנקמות, השנאות - גן עדן זה לא.
וכמו שאני מביט, משתאה, על מי שהן ועל מה שהן חוות - הן נועצות עיניים במי שאני. יותר נכון, במי שאני מייצג. ביטויים כמו דור הולך ונעלם, דינוזאור, תופעה, אקסמפלר. אם לא הייתי בן חמישים פלוס, כמעט שהייתי מסמיק. אני אמנם קצת משועשע - אבל אני בעיקר מופתע. מופתע מההפתעה. כי על מה ההתפעלות הגדולה? על זוגיות שנמשכת שנים רבות, עשרות שנים. על שותפות מלאה. על כבוד הדדי וכיבוד הדדי. על תמיכה והבנה. על חיי משפחה שגרתיים ונורמליים. על פיתוח שתי קריירות במקביל - בלי שצד אחד ידרוך על הצד השני, בלי שאחד יבוא על חשבון השנייה.
חיי המשפחה והזוגיות שאני מכיר, גם ממקור ראשון וגם מעדויות שמיעה וראייה וחברות קרובה - הם חיי זוגיות ומשפחה. חיי שותפות פשוטו כמשמעו. למשל, חיים שבהם הגבר מבשל ושוטף כלים ומחליף מצעים ומקפל כביסה וגם עושה ספונג'ה (כשהעוזרת בורחת עם הגנן; ע"ע שם, שם). חיים שבהם האשה לומדת לתואר ראשון ושני ואפילו שלישי, ומבצעת תפקידי ניהול בכירים ותובעניים, וטסה סביב העולם ואפילו זוכה לתנאי העסקה מכובדים, מה אתם יודעים. לפעמים אפילו טובים מאלה של בן זוגה. ובאותם החיים ממש, באותן השנים ממש, גם הגבר עושה את שלו - בזמן שלו. לפעמים האחד רץ קדימה והצד השני תומך - בזמנים אחרים הצד השני רץ, והראשון מסייע.
בזוגיות שאני מכיר, אין דבר כזה מטלות נשיות ומשימות גבריות. אם מלוכלך - אז מנקים; אם רעבים - אז מבשלים; אם צריך להסיע - מסיעים; ואם צריך לצאת מישיבה חשובה בגלל שבר ביד או נקע ברגל - קמים ועוזבים הכל. שום דבר לא יברח.
אבל אני באמת לא מתפעל מכל אלה, כי זה מה שאני מכיר. ושלא יובן לא נכון: החיים האלה הם מסע ארוך, לעיתים מתיש, פעמים רבות תובעני ואפילו משעמם. לאורך המסע הארוך הזה מתפרצים משברים ומריבות, מהומות ושתיקות, עליות ומורדות. זה אולי לא גן של שושנים, אבל זה מה שאנחנו מכנים חיים.
|
ירוןמירב
בתגובה על פנסיה מוקדמת
רונית שמר
בתגובה על לא נערה, לא קעקוע וגם לא דרקון
life3
בתגובה על המדריך למהפכה
amnonti
בתגובה על בדרכי שלי
Innovative Software Development
תגובות (49)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מבטיח לא להחליף את הנוכחית לפחות עד שאמציא את עצמי מחדש!
עברתי איתך כבר אבוב כתום או סירה מתנפחת או מה שזה לא היה, במעלה נהר, אחר כך תקריבים שונים, משקפיים של מאבטח - מספיק! כשאני מחפשת בפוסטים של חברים מה חדש, כדאי שאני אזהה את הפרצוף שלך, זה הכל. התמונה הזאת מצוינת. עכשיו תשאיר אותה איזה שבוע שבועיים לפחות.
סתם, סתם, עשה כתוב בעיניך. אני אמצא אותך בכל מקרה :-)
אני מהמרת פה על יחסי עם דניאלה, שמעדיפה תמונה גרועה והעיקר שלא תטלטל את חייה, אבל העניין מספיק חשוב.
ולגופו - בעבר היתה תאימות גדולה יותר בין התוכן לצורה. בתמונתך הנוכחית יש נגיעה של רכות בפניך, ויקשה עליך להצליף בביבי עם מראה שכזה. תצא לא אמין.
תעשה מה שאתה יודע לעשות - תכתוב, ותן לאחרים לצלם אותך.
לא הייתי מעלה על דעתי שמישהו עוקב אחרי ככה. מכיוון שאני זה שתמיד מצלם, אין לי תמונות נורמליות של עצמי. זו האחרונה היתה רעה, ולא תאמינו - מישהי העירה לי עליה. ממש דרשה שאחליפה. ומה רע בנוכחית?
לקחת לי את המלים מותק.
טובי, אם דעתן של הבנות חשובה לך, בוא נחזור לקודמת. פעם אחרונה ודי.
יש משהו בפער הבין-דורי, אבל לא הייתי שם את כל הביצים בסל הזה דווקא. כמו מרבית הדברים בחיינו, אני חושב שהכל אישי, הכל אנושי והכל אנשים. יש כאלה שהם שותפים וחברים אמיתיים של בנות ובני זוגם - יש כאלה שהם אחרים
היי, זו אני שמבלה עם הנכד המקסים שלך.
הדור של טובי, שהוא גם הדור שלי, והדורות הבאים אחרינו שוויוניים יותר בתפיסתם אך לא תמיד זה ניכר במעשיהם (טובי, חוזרים לעמדת המוצא שאתה מל"ו הצדיקים). מוזמנת לגינות ציבוריות בשעות אחה"צ לראות מי בדרך כלל נמצא עם הילדים.
זה ויכוח ארוך ונושא לדיון רציני. אבל איך אפשר להיכנס לדיון כזה עם מישהו שרק עכשיו חזר מאמסטרדם?
אין לי שום יומרה להשוות בין הדורות, בין המינים וגם לא בין אנשים במצבי צבירה שונים; נשואים, גרושים, רווקים, אלמנות ואלמנים (שלא נדע). אני יכול רק להעיד על עצמי ועל מי ועל מה שאני מכיר.
ובלי שום קשר ליחסים בין-זוגיים, לסקס או לכל שאר המהפכות הבין-דוריות - מסיבה כלשהי אני מעולם לא ראיתי הבדל בין המינים בכל הקשור לחיי השגרה. החל בלימודים, בגידול הילדים, במטלות הבית, בבישול, בניקיון, בכביסה או בגיהוץ, בעבודה ובפרנסה.
ובדיוק כמו שאני לא מחלק את בני האדם שאני מכיר לפי צבע עורם או מוצא הוריהם - כך אני ממש לא מבחין בין זכר לנקבה, בין נשים לגברים. משום מה, הכל נעשה שקוף בעיני. אבל אולי זה רק אני, לך תדע
טובי, פעם הייתה סידרה אלמותית בטלויזיה כשרק הייתה אחת וקראו לה פורסייט סאגה. היא החלה עם שלושה זקנים שמלנינים על הדור הצעיר ועל שינוי פני העולם. הימים ימי בשלוט המלכה ויקטוריה על פני הימי. מאז כל דור והסיפור שלו. בדור שלי למשל,שהוא שונה משלך, כמעט ולא חלקו בני הזוג את הנטל בבית. נכון, היינו קצת היפים, קצת דור הפרחים, אבל מהפכת הסקס נשללה מאתנו כי התחתנו רובנו בגיל 22.
הנשים שהחלו רק לעבוד בסוף שנות השישים גילו שהן נושאות בכפל תפקידים. ואז החלה הפעילות הפמיניסטית בישראל. נכון שהתחלנו ללמוד, אבל השכר שלנו היה נמוך משכרם של הגברים. אבל איך שהוא הסתדרנו. המשכנתא לא הייתה צמודה, וכך הגענו לדירה שאותה לא החלפנו 37 שנה.
איך שהוא אני לא מקנאה בדור הצעיר.
טוב. אבל זה רק בשבילך
נו יופי, אז עכשיו אני נציג המגדר? והרי כל מה שכתבתי ובעיקר מה שאני חושב הוא בדיוק ההיפך, לא? עוד מעט יגידו לי שאני מתחבר לצד הנשי שלי. שיהיה. ולא, אני לא מייצג איש ולא בא להגן על אף אחד. אני בהחלט עם דניאלה: נדמה לי שאצל כולנו, נשים וגברים וגם אצל אלה שלא ממש מוגדרים - יש טובים ורעים, רגישים ואטומים, חכמים וסתומים, מנצלים ומנוצלים. בלי קשר לדת, גזע ומין (טוב, אולי נוציא את הדת מהרשימה)
כפי שכבר אמרתי קודם, כל התרשמות היא סובייקטיבית. אישית ואנושית ובגוף ראשון. אני מאמין לכל מי שנפגע, לכל מי שנפגעה. כאן אין בכלל שאלה. אבל בניגוד להרגלי ומנהגי - להיות נחרץ וחד-משמעי ובלתי מתפשר - בעיקר בענייני מדיניות, חברה, צבא, פוליטיקה וכו' - בנושאים אישיים ובעיקר בנושאים בין-מיניים, אני הרבה פחות נחרץ. הכי קל זה לגלוש להכללות גורפות - לא בטוח שזה הכי נכון
מיא, השבתתי כל מלאכה, ואני מדלגת בין הפוסטים. מה יהיה על הפרנסה?
שוק לא יהיה כאן. בתוך עמי אני יושבת חזק. יודעת על מה את מדברת. מסכימה איתך שאנחנו זנים שונים (תעיד על כך כותרת פוסט זה), עשויים מחומרים שונים, או לפחות במינונים שונים. הנתונים הסטטיסטיים שהבאת לגבי הפערים ברגישות נראים לי לא מציאותיים.
ההבדל היותר משמעותי שבין המינים נמצא לדעתי במודעות, בכישורים וביכולות של הגזע הגברי לעסוק ברגשות.
אני מניחה שבפוסט של ולרי כמו בפוסטים אחרים, דברים נשמעים כמו שנשמעים TO REST YOUR CASE. ולכן נשמעים קיצוניים לי מדי. גם המלים הטובות שיש לכן להגיד על גברברי העולם נבלעות בתוך ה"עליהום". עם זה קשה לי להסכים.
רגע, שכחתי לשניה לאיזה מיגדר אני שייכת. טובי, מזמינה אותך להמשיך לסנגר על בני מינך. שכל אחד יעשה את העבודה שלו.
ההתרשמות הזו לדעתי לוקה בסובייקטיביות. אני מניח שזה נכון לגבי רגישויות שאופייניות לנשים. יש רגישויות אחרות שאופייניות לגברים ושם יש יותר גברים רגישים. ויש גם רגישויות ללא זהות מינית.
וואלה, את יש לך מאזניים אטומיים בילט-אין. 5 אחוז מול 70-60 אחוז... וואו. על פניו זה נשמע לי כמו הפרש אסטרונומי. לא סביר בעליל. כמובן שאנחנו מוטים בהערכות שלנו על-פי הסביבה שבה אנחנו חיים, האנשים שאנחנו מכירים, הנפש והרוח הפנימית שלנו. אז כל הערכה היא סובייקטיבית בהגדרה. אבל אני לא חוקר, לא סוקר, לא סטטיסטיקאי, לא פסיכולוג ואפילו לא אנתרופולוג. אז מה אני בכלל יודע, כולי גבר מוגבל...
לא יודע אם אני חותם על האקסיומה שהנחתת בסעיף ב'. ומילא אם אני אומר את זה, גבר נחות ומוגבל שכמותי - אלא שאני מזהה שזו תשובה מקובלת גם על כמה נשים כאן.
אני לא חושב שלנשים יש מונופול על הרגישות, הרגש, מידת הפגיעות, חוסר הביטחון, השבירות - you name it. אני חי ורואה ושומע דברים אחרים. אולי לא נורמה, אולי לא הרוב, אבל זה בהחלט קיים
האם זה לא העניין הזה, שכולנו היינו רוצים להיות בלתי נסבלים במידה? סוציומטים על-פי בחירה? כי למי יש כוח להיות על הזמן נחמד, אדיב, מנומס, תומך, משתתף, אמפתי? בהחלט מותר לנו - לכולנו - להיות בלתי נסבלים ואפילו דוחים. במידה
על התקווה שאת מציגה - אני חותם; על המשפט האחרון - אין לי מושג. יש גבול גם ליכולות ההבנה שלי...
מיא, קטונתי מלהבין את מצבך, מצבכן, ברמה של פרטנות אינטימית. אני יכול להעיד בוודאות רק למה שאני מכיר אישית - ולהתייחס ברמה העקרונית למה שאני רואה ושומע ממרחק מסוים. מאוד הייתי רוצה להגיד, כמו דניאלה, שלכל מערכת יחסים יש שני צדדים, וכמספר הגברים שהם לא בני אדם - יש נשים באותו סדר-גודל. ויותר מזה: כמו שאת מעידה על עצמך ועל חלק מחברותייך, אני משער שנשים שיודעות לעמוד על שלהן, גם יודעות להציב את הגבולות.אבל אני לא יודע ואני לא חי את זה, אז אני מציג רק את מה שאני יודע. ואני יודע בוודאות שיש גם חיים מסוג אחר, חיים של זוגיות עם תוכן אחר, חיים של שגרה והערכה וכבוד הדדי. ואני משער, לפחות מקווה, שגם את וחברותייך יכולות למצוא פינה חמה כזאת. אני רוצה לקוות שאם הייתי במקומך, לא הייתי מרים ידיים
א. אופטימיות זה דבר חשוב.
ב. אין סימטרייה בעולם בין גברים ונשים. לא בכלל, ולא בענייני הרגש בפרט - אולי זה יבוא לכם כשוֹק, אירה ודניאלה.
ג. בשארית כוחותיי הכלים המשכתי להגג שם אצל ולרי את משנתי הקשורה לסעיף ב'. אתן מוזמנות.
אירה, אני חושבת שאני חושבת בדיוק כמוך.
ההבחנות הגדולות, הגורפות, המשסעות, בין נשים לגברים - לא מתה עליהן.
אף פעם לא הרגשתי "נשית", ""מציאה", "רגישה", "בנויה לקשר" או כל תכונה אחרת שנהוג ליחס דווקא לנשים.
אולי אני לא ב"סצנה" כמו שאומרים ולכן עלי לשבת ולשתוק, אבל בכל זאת, פעם הייתי, ואני הרי גם צופה מהצד בכמה.
המסקנה שלי - כולנו די דוחים במידה שווה.
תיקון - אותן
מיא, אני עומדת על זכותי לשמור על אופטימיות בגילי המתקדם ולהאמין שדבריך תופסים רק לגבי חלקם של הגברים. לא לגבי כולם. נכון שמה שאת מתארת קורה היום בזירה יותר מפעם, אבל אני רואה מסביבי גם דוגמאות אחרות, גם אצל בנות גילי, וגם ביחסים של חבר'ה צעירים, שהם היום כבר הבן שלי וחבריו וילדי חברותי.
לא מקבלת את המושג "גברים מזיינים". אנשים (שניים או יותר) מזדיינים זה עם זה. אני לא רואה קשר בין זיונים לבין דרישה למערכת יחסים. מערכת יחסים לא קמה או נופלת על זיונים. אני אשמע עכשיו גריאטרית להחריד, אבל מכרי יודעים ששמרנית אני לא - מה דעתך שאלו שכל-כך קשה להן שעוזבים אותנו אחרי זיון, יבנו קודם את מערכת יחסים. בשיטת הסלמי. זה שנכנסנו עם גבר למיטה אחרי פגישה אחת, שתיים, שלוש, לא מחייב אותו למערכת יחסים אתנו. גם לא אחרי שבועיים. יש בחורות/נשים שמזדיינות עם גברים בתקווה שכך "יחשקו" אותם. אמונת סרק.
מאחר והעסקים הפורחים ביותר הם אלה הקשורים בחתונות רבות משתתפים ומזומנים, אני מסיקה שיש גם לא מעט גברים שמוכנים להכנס לקשר של מחוייבות.
בדיון הזה מרגישה יצור כלאיים, מורכבת משני העולמות. גם דינוזאורית כטובי, גם רווקה תל-אביבית עם אחריות הורית. יש לי חברים משני צידי הגדר. החיים לא מושלמים באף אחת מהחצרות, ולכל אחת מהן יש את ה"למה כן" שלה.
ראיתי חיי זוגיות/נישואין של חברותי וחברי מתפרקים (אחרי שנים רבות של ביחד), ואני עדה לשותפויות ארוכות ויציבות (מעט מדי לצערי בסביבתי הקרובה), חלקן יפות וחלקן ברירת מחדל.
חייה ומוקפת בנשים החיות חיים מלאים (לפעמים יותר לפעמים פחות) ללא בן זוג, עם "עונות יובש", עם תקופות של דייטים מרגשים ורומנים מהסרטים, ועם סיפורי זוועה על מפגשים הזויים בין המינים וקשרים שנפרמים באכזריות.
כל אחד עושה לעצמו את הבחירה האישית, מה מתאים לו, ועם קצת מזל ומאמץ הוא מצליח גם לממש את האפשרות בה בחר.
אני עוד לא איבדתי את התקווה שבנמצא אדם, גבר, שישנה את בחירתי, ואם לא אפגוש בו - גם טוב.
ולידיעת הבנות המפנטזות על החלפת המגרש, לפי השמועות גם חייה של הלסבית לא קלים.
צ'מע טובי - היו לי נישואים די דומים לאלה שאתה מתאר. הם החזיקו מעמד 13 שנה, עד שפשוט הפכנו לאחים, לשותפים, ולא לבני זוג. האהבה הרומנטית נשחקה, לא השכלנו לשמר אותה, והתגרשנו. נשארנו חברים מאוד מאוד טובים ומאוד מעורבים זה בחיי זו ובחיי הילדים ביחד, אז אני ממש יודעת על מה אתה מדבר. יש לנו כל הכבוד וההערכה ההדדיים ואני מאוד שמחה שהוא בחיי. אני גם מאוד שמחה על בת הזוג שהוא בחר, שהיא אשה נפלאה, ובאמת לא יכולתי לייחל למערכת טובה יותר.
בקשר לסצינה - אני ממש שחוקה מהתגובות בפוסט של ולרי, אז אקצר.
דניאלה - הזירה מאוד השתנתה מזו שהיתה לפני עשר שנים. משהו התקלקל בחברה שלנו בכלל, ביחסי האנוש בכלל, ביחס לזולת בכלל, ואת יודעת שאני קובלת על זה בכתיבתי לא מהיום, וביחסים בין גברים ונשים פנויים בפרט. קודם כל הם שינו כיוון. אלה כבר לא הגברים שמחזרים/רודפים אחרי הנשים אלא להיפך, ואשה שעומדת על זכותה ליחס של כבוד יכולה לעמוד עד מחרתיים, ושנית הנורמות של יושר וכנות ומחויבות ונאמנות פשוט יצאו מהאופנה. כמו שעברית טובה ותקנית דוברים היום רק מתי מעט, כך גם יחסים טובים ותקניים מתקיימים רק בין מתי מעט.
אז זהו, אנחנו, נשים כמו ולרי, קרנשמש, טל-פשטות ואני, משחקות במגרש הבוצי הזה, ולנו עוד יש מזל, כי אנחנו יודעות איך היה פעם ומה לדרוש ולְמה לא להסכים. הבחורות הצעירות שאני מוקפת בהן ורואות בי מעין גורו מבולבלות לחלוטין - מדוכאות, רגילות לכך שהן חייבות לחזר אחרי גברים ולחטוף מהר כל בחור שמתפנה, אחרת לא יישאר להן. שימי לב שכמעט אף אחת מהן לא הגיבה בפוסט של ולרי. הן מ-פ-ח-ד-ו-ת שתוצמד להן תווית של רווקה ממורמרת. הן מאוד נזהרות לא להפחיד גברים. מאוד חשוב להן לשחק את המאמיות והנחמדות עד הסוף. גברים מזיינים וזורקים אותן כאילו אין מחר, ולדרוש מערכת יחסים, ולהיחשב ל'כבדות' ו'לא זורמות' זה הדבר הנורא ביותר מבחינתן שניתן לטפול עליהן. לא הייתי מתחלפת איתן בשום מחיר.
לי לפחות יש את הילדים שלי, ואת האפשרות באמת לשקוט על שמריי ולבחור בתשומת לב, בלי לחץ, עד שאמצא מישהו מתאים. ואני בדיוק יודעת איך הוא צריך להיות. להן אין בכלל מושג.
מכיוון ששנות הרווקות שלי היו קצרות, ויותר מזה - היו ממש לפני הספירה, קשה לי לשחזר. ובכלל, אלה היו זמנים אחרים לגמרי. ובכל זאת, מצפייה, האזנה, קריאה, התבוננות - תחושתי היא שנגעת בנקודה נכונה. הכל מתחיל ברמת הציפיות ואופי הציפיות של אנשים שונים - נשים כמו גברים; אוקיי, אולי נשים יותר מגברים. אני שומע ורואה אינספור מקרים של פגיעות ומפח נפש משני הצדדים ובשני הצדדים.
מי יותר? מי פחות? עניינית, הגיוני להניח שנשים נפגעות יותר, כי אנחנו עדיין חיים בחברה גברית, שוביניסטית, חברה שבה הגברים מרוויחים בממוצע יותר מנשים, ממלאים יותר תפקידי ניהול, נמצאים בפוזיציות של שליטה כמעט בהגדרה. ובכל זאת, ברמה האישית נטו - הכל אישי. יש מי שנפגע ונהרס - יש מי שהכל מחליק עליו
אני דווקא לא חי לפי ערכים נעלים, סט של חוקים ובטח לא שום דבר שהוא ייהרג ובל יעבור. זה לא המוטו. אנחנו פשוט חיים את חיינו, עם הסערות והפסגות והעמקים והוואדיות. אני מתבונן מסביבי, ואני רואה לא מעט כאלה. אז אולי לא הכל אבוד
טוב, אז לא אסמיק. דווקא משעשע לי, התחרות עם מר דקל. אני אמנם לא לקחתי חופשות לידה (האחרונה היתה לפני 18 שנה - החוק הזה עדיין לא היה קיים אז) - אבל בהחלט ביליתי לילות שלמים בהנקה מבקבוק. וברצינות: אנחנו פשוט חברים ושותפים מלאים בכל. אז אם יש סוד - אולי זה הסוד
לא צריך אבירים, מבחינתי גם לא אלוהים. מספיק שנהיה בני אדם (ולא, הכוונה היא לא לסופר-מודלים סטייל בובליל)
בין חברותי ובעליהן, אתה בהחלט לא יוצא דופן, טובי. כך שאל תסמיק עדיין. אני את בעלי לא רואה אף פעם כיוון שהוא תמיד בתנוחת כריעה, מתחת לשולחן, עם סמרטוט ביד. הפרעת הניקיון שלך היא האבק מעל הארונות אצלו. הוא הרי זה שלימד אותי שלסיר יש שלושה צדדים: הבפנים, המסביב (כולל ידיות) והמתחת. והנוק אאוט - את חופשות הלידה של שני הילדים האחרונים הוא לקח ולא אני. אה! איך זה?! מה זה ספונג'ה לעומת הנקה גברית?
בקשר לנישואים ארוכי טווח, לא החכמתי בכלום עם השנים. אין לי שמץ של מושג מה עובד, למה עובד ואיך עובד. אולי רק הרצון שזה יצליח מנבא משהו. אולי. זוגות שנורא נורא רוצים להיות יחד נשארים יחד.
לאורך כל הקריאה חייכתי. אתה שייך לדור שלי, ואני מכירה את ההוויה מזוויות שונות, חלקן נמצאות בעולמות מקבילם לשלך, חלקן פסו ונעלמו , אחרות קיבלו תפנית זוויתית חדשה.
אחרי מעל 30 שנות נישואים יצאתי לעולם כישות שמרנית עם תפיסות עולם מגובשות בנושאים מסוימים, נשארתי עם ערכים בבחינת 'יהרג ובל יעבור' , אבל הצלחתי לאמץ גם תובנות חדשות. חיי השתנו בגלל שהיו לי חלומות שידעתי לחלום ולרצות בהגשמתם.
היום אני יודעת שהתשוקה הזו גברה על הנוחות.
דרך החתחתים (וזו אינה מליצה) שעברתי על מנת לחיות אחרת, עוד לא הסתיימה.
היום אני שותלת את שיחי השושנים שלי במו ידיי, גוזמת את ענפיהם ונדקרת שוב ושוב.
זה כואב, אבל עדיין שווה את עשרת ימי הפריחה והניחוח שאני שואפת אל קרבי.
ניצה
העולם הזה - או העולם הבא?
בינתיים נסתפק בנצח. תמיד חשוב לשמור על מעט צניעות
אבל הלכה העוזרת, ועוד לא באה אף אחת במקומה. ואני, חולה סדר וניקיון אני. אז גם ספונג'ה. כן, מה לעשות. פעם היה גם גיהוץ, אבל היום אני שולח למכבסה
אני לא יודע אם הגבר הלך לאיבוד. אני לא מכיר את הגבר הזה. אני גם לא מאמין שיש דבר כזה "גבר טיפוסי", כמו שאין מודל מושלם של אישה. ואם נפרצו מחסומים - צריך שניים לטנגו הזה. לפחות שניים. במקום שגבר מוצא מחסום פרוץ, או שלא מוצא מחסום בכלל - מישהי פתחה עבורו את השער הזה.
ובין ובתוך הסיפורים שלך, שלכן - אני כבר לא יודע היכן והאם בכלל יש מחסומים, מי מוליך ומי מולך, מי יוזם ומי נסוג, מי דורך ומי נרמס. אין לי צל של פקפוק בנכונות הסיפורים כולם; אני רק חושב שהמערכת כולה - נשים וגברים ומה שביניהם - מורכבת הרבה יותר. הסדר הישן נהרס, ואף אחד לא ייסד סדר חדש
אני לא יודע מה זה "לטפח". אני חושב שהמפתח הוא ששני הצדדים יהיו קודם כל בני אדם, שיידעו לכבד זה את זו ולהיפך וגם יידעו לכבד את הרגעים הפרטיים וההעדפות האישיות. ובסוף, כדאי שיהיה גם קצת מזל. כי בין כל המיליארדים שמסתובבים בעולם, צריך הרבה מקריות והמון מזל בשביל ליפול על חיבור מוצלח
תמשיך ככה .אתה חי בעולם הנכון!
המטלות הם התוצאה, העבודה על הזוגיות התחילה הרבה לפני כן על היחד והלבד.
שלא יגמר לכם לעולם.
כבר התחלתי לחשוב שרק אני כזה
(אבל ספונג'ה? עד כאן, יש גבול)
טובי יקר- ממש יקר.
גם בדור שלך יש מקולקלים, אבל הרבה פחות.
מערכת יחסים- ולא משנה אם הזוג נשוי או חי ביחד, בחר להיות אחד עם השניה, מבחירה חופשית, ממחשבה צלולה.
בידיעה ברורה שנכון זה לא תמיד גן של שושנים, אבל זה עובד טוב ביחד, זה מרגיש טוב ביחד, ויש הבנה, כבוד, פרגון, תמיכה.
כל אלה שחונכו עם ערכים של בני אדם. לא גברים או נשים. פשוט בני אדם.
שהכנות והיושרה מאירים את הדרך.
והכמות לא ממש משחקת תפקיד כמו האיכות.
עם השנים והמתירנות, החומריות, ההצלחה וההשגיות , המרוץ הבלתי מתפשר אחרי עוד ועוד, עיוות לחלוטין את התפיסה ואת הערכיות.
חיבל קשות באינטימיות, ברצון להשקיע קצת מעבר לאינסטנט. הדור הפך יותר ויותר עצלן. ההורים איבדו את המושכות בחינוך ילדהם- רצו להיות הורים סבבה, חברים, לא הציבו גבולות.
כל אלה ועוד נותנים את הסמנים היום.
אנשים לא רוצים להתאמץ יותר מידי, הם רוצים הכל ומהר ורצוי אתמול.
בנוסף לזה הרשת נתנה להם במה גדולה והיצע בלתי נגמר, אז למה לעצור?
הכל הפך שטוח, אטום, נטול.
סף הריגוש עלה.
גם אם תעמוד מול גבר האישה המדהימה התבל הוא לא ממש רואה אותה, הוא רואה דרכה את כל אלה שעומדות מאחוריה.
ואני לא אומרת שנשים לא התקלקלו גם בדרך- גם וגם.
אבל עדיין אישה זקוקה ליותר עומק, עניין, היא יותר מכילה, יותר מבינה, מסוגלת לפתח אינטימיות ביתר קלות.
נשים מדברות יותר עם החברות שלהן, משתפות, עוזרות.
נדמה כאילו הגבר הלך לאיבוד בעולם החדש.
נפרצו כל המחסומים.
גבר עם בטחון עצמי וערכים- שכוללים מוסר. והרבה ממנו.
הוא פשוט גבר נדיר.
אתה בהחלט כזה. אתה וחברייך שדומים לך.
אל תתפלא, צא קצת החוצה והבט, בעצם אל תעשה את זה. זה ממש מדכא.
לצערנו השותפות שאתה כותב עליה, לא תמיד מתקיימת אצל זוגות.
אנחנו לא תמיד משכילים לטפח את הזוגיות שלנו, היא מונחת שם לרוב, "מובנת מאליה".
אשריכם שהצלחתם.
(נגמרה מכסת הכוכבים שלי להיום, אשוב מחר)