ההרגשה הזו, המשכרת, שמשהו שאני עמלה לבנות, אמנם נבנה. טיפין-טיפין, בצעדים הססניים, נבנה הקשר הזה, המיוחד, שמוביל למערכת שמאפשרת לי להושיט יד, שמאפשרת להם להושיט את שלהם חזרה. מקסם של חדווה, חדוותי, רגעים דקיקים ושקופים ככנפיה של שפירית, אי-אפשר לגעת, אפשר בהחלט לחוש. |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אייל יקר! התגעגעתי! תודה על הביקור!
בדרך כלל אני מאוד מאופקת במילותיי, מהחשש שיובנו שלא כהלכה. הפעם למרות הקיצור- נתתי...
תודה דפנתי הקוסמת.
תודה בלו.
אני אוהבת שבוחרים משפט להתענג עליו... :-))
תודה ורד יקרה. בעיניי, אהבה זה שם המשחק.
בהחלט אפשר לחוש יקירה.
תבורכי על היוזמה, המסירות והנכונות.
איזו התרגשות. היטבת לתאר את ההרגשה.
:-)
"מקסם של חדווה",
רגעים של אושר הדדי,
יש תמורה מלאה לנתינה ההדדית הזו..
כמה נפלא :)
את מקסימה.
מצטרפת לצילי ורוצה שיבוט שלך.
כך שהילדים שלי יגדלו, תהיה להם מורה כמוך.
כמובן, הסיפוק שאת יוצרת - מליצור...
אבל המילים שלך - דבש.
ציליביליגילי, את מצחיקולה, תודה על המחמאה.
נו שוין,
זהו !!!
אני רוצה לשבט אותך !!!
זה לא כאב, כולה לוקחים תא קטן מהגוף פיצפון קטנטון ויוצאים המונים כמוך, בדיוק מה שהמדינה הזו צריכה.