ההרגשה הזו, המשכרת, שמשהו שאני עמלה לבנות, אמנם נבנה. טיפין-טיפין, בצעדים הססניים, נבנה הקשר הזה, המיוחד, שמוביל למערכת שמאפשרת לי להושיט יד, שמאפשרת להם להושיט את שלהם חזרה. מקסם של חדווה, חדוותי, רגעים דקיקים ושקופים ככנפיה של שפירית, אי-אפשר לגעת, אפשר בהחלט לחוש. |