טוב. אני לא ממש אנשי הקפה.

 ככל שעובר הזמן ואני קוראת פוסטים של אנשי קפה וקוראת תגובות של חבריהם

 אני מבינה שאני יותר מהכותבות פנימה לעצמי ופחות מהיוצרות קשרים חיצוניים.

אז ככה,

 זה לא שאני אדם לא חברותי אלא נהפוך הוא ביותר,

  אבל אני לא אדם פשוט לעצמו וצריכה מרחבי כתיבה.

וזה לא שאני לא אוהבת חברה ורוצה שיגיבו אלי.

 וזה לא שאני לא מהאנשים שאוהבים להיות במרכז.

 לא.

 יש בי גם את זה.

אבל, כשאני במרכז אני לא יכולה להתרכז בעצמי.

 אני לא יכולה להתמודד עם בעיות.

 וכאן בבלוג קבעתי לעצמי את עצמי כמרכז לעצמי.

 את הצדדים החלשים.

 את הבלבול.

 את ההתמודדות עם הדברים הפחות מחייכים של חיי.

 אז זה לא כל מה שיש בי ולא כל מי שאני.

 זה כמעט כלום ממני בעצם.

 אבל זה חלק ממני.

 חלק שחייב להשמיע קול.

 גם ככה יש בי צעקות ודמעות שבכלל לא מצאתי עבורם מקום.

אז זה מה שאני יכולה לעשות מבחינת מקום לעצמי.

 וזה הפוסט שאני יכולה לכתוב מבחינת תקשורת לקוראי-כותבי הקפה.

לחברים המיוחדים שלי שכן התחברו אלי, בחלק הכי פחות משהו שבי.

 אני מאוהבת בכם.

 בלי להכיר.

 בלי לדעת אם אי פעם נכיר.

אני נדהמת בכל פעם מחדש מיכולת ההתחברות העדינה הזו שבכם

 וכולי נפעמת ומלאת הודיה על שהתחברנו כאן

בין החיבורים של נפשי.