עלילות טוטי פרוטי במאצ'ו פיצ'ו

‎14

10 תגובות יום שלישי, 18/11/08, 03:42

הנה כמה דברים שאפשר לעשות במשך 6 דקות ו-40 שניות

- ללכת ברגל מהבית לבית הקפה השכונתי.

- להתגלח.

- לשמוע את Babe I'm Gonna Leave You של לד זפלין, The Future של לאונרד כהן או את "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך (גרסת ההופעה).

- XXX

והנה עוד משהו שאפשר לעשות במסגרת הזמן הספציפית הזו: לראות אמן מציג את היצירה שלו.
זה מה שעשיתי שלשום, עת הזדמנתי עם העלמה א' לאירוע האמנות "פצ'ה קוצ'ה". קצת קראתי על האירוע הזה לפני שהתקיים (לא ממש עקבתי), אבל לא תכננתי ללכת (למרות ההבטחה לאיחודון של מקהלת גבעול, שעליה עוד ידובר בהמשך).

הצעה שאי אפשר לסרב לה שהגיעה מ-א' ושילבה זוג כרטיסים - הביאה אותי להאנגר 11, עם סקרנות לתפוס קצת קולטורה.

לפני שהגענו למקום, דמיינתי את הפאצ'ה קוצ'ה כמעין הפנינג אמנותי אקטיבי ודינאמי. בטח ההאנגר מלא בפינות שונות ומשונות, בהן עומדים אמנים ועושים מני פרזנטציות אמנותיות (מיצגים?), שאורכן אינו עולה על 6 דקות ו-40 שניות. הקהל, כך הנחתי, עובר בין הפינות והאמנים וטועם קצת מפה וקצת משם.

כמה רבה היתה הפתעתי כאשר נכנסנו (באיחור מה) לאולם, וגילינו שהוא מלא דווקא בשורות רבות, ארוכות ומלאות של כיסאות (חמישה חרוזים in one!). על הכסאות האלה ישבו בסדר מופתי אנשים חרישיים והסתכלו בריכוז קדימה אל הבמה. שם עמד לו יקי דוניץ (מליונר היי-טק, והאבא של מאיה דוניץ האלילה בשעות הפנאי) וניהל דו שיח עירני עם... תוכנת מחשב. כן, אבא דוניץ עומד בראש חברה שמתמחה באינטליגנציה מלאכותית, והבת-דוניץ הביאה אותו לפאצ'ה-קוצ'ה, כדי שיראה לכוווולם מה בעצם הוא עושה שם במשרד כל היום. יחי הנפוטיזם!

ובכן, מסתבר שב-AI של דוניץ מפתחים יציר מחשב (בשם אלן. אני אסתכל על זה כמחווה לוודי) איתו אפשר לקשקש במן צ'ט סטייל IRC. אפשר לשאול אותו שאלות, הוא עונה תשובות, ולפעמים זה אפילו נשמע כמו דו שיח אמיתי. בשאר הפעמים זה נשמע כאילו מר מחשב קולט מושג שכותב בן שיחו ואז רץ לשלוף את ההגדרה שלו מויקיפדיה. דוניץ ומר מחשב דיברו להם על הא ודא במשך כמה דקות, והקהל הקפיד לצחוק בנימוס בכל פעם שהממוחשב יצא קצת טמבל. בסוף השיחה השניים סיכמו שלנשים לא צריכות להיות זכויות או משהו כזה (טוב, זה רק אחד מהם אמר. השני התנגד לכך. אני לא בדיוק זוכר מי מהם) ופינו את הבמה למציג הבא.

רגע, אז כך זה הולך להיות? כל פעם יעלה מישהו על הבמה, יציג את היצירה שלו וידבר עליה? כמה... המממ... משעמם. או בעיקר - מוזר. גם כי למרות הקונספט הלא ממש מדליק - האולם באמת מפוצץ בקהל. מי היה חושב שאירוע אמנותי עם שיק לא ממש המוני יכול להביא כ-2,000 איש לשבת בשקט על כסאות ולהקשיב להרצאות על אמנות? אבל מסתבר שקהילת חובבי האמנות בעיר היא אכן ממושמעת, ונותנת את מלוא הכבוד גם לאקטים היותר משעממים/פחות ברורים שבערב.

קחו למשל את ניקולא וילד. מדובר בקומיקסאי צרפתי, שהגיע אלינו במיוחד כדי לחלוק חוויות משהותו ב... אפגניסטן. כן, מסתבר שהצפרדעון בילה שם שנה וחצי(!) "במטרה לצייר את החוקה החדשה". הייתי שמח להסביר לכם מה זה אומר, אבל האנגלית עם המבטא הצרפתי שלו הקשתה עלי להבין (יחד עם העובדה השולית שלא ממש הקשבתי, סקרתי את השטח וחיפשתי מקום אופטימלי בו נוכל לשבת בנוחות ותהיתי למה יש בר אבל אין ברמן). אבל אל דאגה, בסוף הקטע הבטיחה ענת ספרן (אחת משני מנחי הערב, יחד עם איתי מאוטנר) שיהיה גם מועד ב': מיסטר פרנצ'י יציג גם בקונסוליה הצרפתית מתישהו החודש. אולי אז נבין מה יש לבחור נחמד כזה לחפש אצל השכנים של בין-לאדן.

הקומיקס הצרפתי-אפגני של ניקולא וילד. איך לא חשבו על זה קודם

אח"כ עלה מעצב תעשייתי בשם אלכס פדואה שסיפר על עיצוב של כסא מיוחד שמסייע בהפחתת משקל. גם כאן קצת קשה לי לעדכן בפירוט, שכן העובדה שכל חיי אני מנסה דווקא לעלות במשקל לא ממש תרמה להקשבה שלי. א' איבחנה שהוא פשוט מדבר מהר מדי ולא ברור. מזל שהיתה גם מצגת תמונות, בה היה אפשר לראות את הכסא המעוצב באדמדמות, מה שהזכיר לי קצת מראה של פחית קולה.

ואם הזכרנו פחית קולה - זה הזמן לדבר על אריק לרנר. פה אני באמת מוריד את הכובע. מדובר באנימטור מוכשר להפליא, שבגילו הצעיר (כולה בן 24!) כבר הספיק לעשות פרסומת מקסימה לקוקה-קולה, ששודרה באולימפיאדה האחרונה. באחד מהקטעים הבודדים שעשו לי את זה בערב הזה, הציג לרנר את הפרסומת, ואחריה מן סרט קצר שעשה (או קליפ לשיר של סיגר רוס. תלוי איך מסתכלים על זה) שהיה מקסים לא פחות. בסרט רואים בחור צעיר שעונד על עצמו מן אורגן נורות מוזר, שצבעיו המתחלפים אמורים לשקף את מצבו הנפשי של המשתמש. הסרט הקצר היה גם "אמנותי" ויצירתי, אבל גם קוהרנטי מספיק כדי לספק קו עלילה, כולל קליימקס סיום יפה (שלא לומר - מרהיב). מכירים את ההרגשה הזו שאתם רואים או שומעים יצירה כלשהי - וברור לכם לחלוטין שמי שעשה אותה - "יש עליו"? בסרט של לרנר ממש הרגשתי את הכשרון הטבעי שלו נוטף מהמסך.

הסרט של אריק לרנר. שווה!

מה שאני לא יכול להגיד על מקרה ניב שיינפלד, שעלה לבמה כדי לבצע "ריקוד" בו בהתחלה הוא בעיקר עומד בשקט, ולאחר מכן מחליף כל כמה שניות פוזיציה, בהתאם לאיורי דמויות שהוקרנו על המסך (ציור של דמות שמסובבת את הראש - הרקדן מסובב את הראש. ציור של דמות מתכופפת - הרקדן מתכופף).מרשים זה לא היה.

אחרי הגרסה הפנטומימאית הזו ל"הרצל אמר", נקרא אריק ברנשטיין להציל את המצב. ברנשטיין (שמסתבר שהיה בעבר המפיק של "החמישייה הקאמרית", ובכלל הוא רב פעלים) הציג פרוייקט מעניין בהחלט בשם "עזה - שדרות", שמתעד בוידיאו מה קורה במקביל בשתי הערים הדרומיות, או כפי שהפרויקט מנסח זאת (ציטוט חופשי מהזכרון): "עיר אחת תחת כיבוש, עיר אחת תחת דיכוי". גם פה, התוכן היותר "בשרי" ופחות אמורפי יותר דיבר אלי וסיקרן אותי. האתר של הפרויקט היה נראה יפה ומושקע, ונתן חשק לבדוק אותו לעומק עת נחזור הביתה. סחתין.

לקראת סיום עלה על הבמה אחד בשם מוחמד חוסיין (מסוג השמות שאם מישהו היה נותן אותם לדמות של ערבי בסרט היו יורדים עליו שהוא משתמש בקלישאות. מה ששוב מוכיח את אימרתו של וודי אלן: Life doesn't imitate art. It Imitates bad Television). חוסיין החביב הציג תוכנת קליגרפיה שיצר. האמת שזה נראה מרשים לאללה. אני לא יכול אפילו להתחיל לחשוב כמה עבודה והשקעה צריך כדי לבנות דבר כזה, שמהמעט שהבנתי - יוצר קליגרפיה לפי מקצבי מוסיקה (וכנראה גם עושה קפה שחור וחומוס תוך כדי), אבל עדיין - כאקט של פרפורמנס היה בפרזנטציה הזו משהו קצת בעייתי. מה לעשות, לא ממש עובר במה.

ואז, בסוף בסוף (כלומר - לפני ההופעה החותמת של מרסדס בנד), עלתה לבמה מקהלת גבעול, כי הרי It ain't over till the hot lady sings.

את "גבעול" אני מכיר עוד מפעם, עת ניהלה את הפרויקט הזה מאיה דוניץ (האלילה, כבר אמרתי?) ביד רמה, והנהיגה את מקהלתה במהלך סיבוב הופעות עולמי (שתי הופעות בתמונע. סתם סתם, היו עוד כמה). ב"גבעול" היה משהו מרענן ומעניין, כפי שצפוי לקרות כשלוקחים את הקרם דה-לה-קרם של אמני האינדי המקומיים (ביניהם: נועם ענבר מ"הבילויים" ואדם שפלן מ"אטליז"), ושמים אותם על במה אחת בפוזיציה גבעטרונית of all things. ההופעות של גבעול דאז היו מן שילוב בין קטעים אקספירמנטליים לקטעים מוסיקליים יותר "אכילים".

את האיחוד החגיגי שבפאצ'ה קוצ'ה בחרה מקהלת גבעול לעשות דווקא מהכיוון היותר ביזארי, עם קטע לא מאוד מוסיקלי (בטח שלא מלודי) או מקהלתי במובן הקלאסי (not that there's anything wrong with that). עדיין זה היה חינני להפליא לראות את הסיטואציה הגבעולית הזו, לצעוק למאיה דוניץ שתעשה לי ילד (טוב, לצעוק בלב), להיזכר שהיא בעצם כבר עשתה אחד לאיזה מישהו, ולקוות לראות את "גבעול" בקרוב במופע מלא ומגוון יותר.

תם הטקס, ירדנו מהקומה העליונה (שבמה התמקמנו בסופו של דבר), שמענו שיר או שניים של מרסדס בנד שעלו להופיע כסגירה לערב, והלכנו לשתות בירה.

היה תרבותי.

דרג את התוכן: