ואז כמו במפולת שלגים נפתחו כל הקופסאות הסגורות,

אלו שננעלו בחותם צלקות,

בצריבת כוויות.

מקומות נעולים שרק למתי מעט המפתחות הנכונים

והיכולת לדרוך בהם.

חלקם בתוליים, ראשוניים.

הכל.

ואין ספק.

והפחד- מביטה לו בעיניים מקרוב קרוב ומחייכת אליו.

והתחושה הזו, במרומי הבטן- המקום בו נשמה מתחברת לגוף?

ובאופן מוחלט שוב במסע

וכמו שלבד ככה ביחד.

ושקט שלם ובהיר ופשוט.

ממריאה.