מתעוררת אחרי לילה ארוך של שיחות נפש עם סריוג'קה. היום תכננתי לחפוף את שערי על הבוקר. הולכת לאמבטיה ומזרימה מים. קרים... אין מים חמים. אתמול היו ותקופת המים הקרים הסתיימה. חוקי מרפי. הייתי צריכה לחפוף אתמול. ברוסיה אם יש מים בברז ממלאים כמה בקבוקים למקרה חירום. אם יש מים חמים, חופפים ומתרחצים ואם יש לחם- קונים ואוכלים. טוב, קצת נסחפתי עם הלחם. נחזור לבעיית המים החמים. לחפוף ולהתרחץ אני חייבת ובברז המים הקרים קרים באמת ולא חמימים כמו בארץ. מה עושים? הכול פשוט. מרתיחה מים בקומקום, ממלאת דלי ומתרחצת בעזרת כוס... מעט לא נוח אך אפקטיבי.
-סליחה , מה השעה? -....עשרים ל... , עונה לי האישה. פניה מופתעים ומעט כועסים. היא מסובבת את גבה ומחישה את צעדיה. - עשרים למה? אני לא מוותרת. - ... לשתים היא צועקת עלי בעצבנות. המוסקבאים ידועים לשמצה בחוסר האדיבות ובסנוביזם שלהם. תסמונת העיר הגדולה, אך בניגוד לניו-יורקים הם אינם מחייכם את החיוך הקפוא שלהם. אני ממשיכה לרוץ הלאה (יצאתי לריצה) ומגיעה לרמזור. זהו הכביש הראשי שעל יד הבית. 4 מסלולים ומסוכן לחציה. לידי עומד גבר שצוחק על איך שאני רצה במקום. מחכים הרבה זמן ברמזור. הוא מבהיר לי שמסוכן לחצות כאן אפילו בירוק. מתחיל לרדת גשם. הוא ניגש אלי ופותח את מטרייתו מעלינו. שואל האם אפשר להתחיל איתי. ברור לגמרי שהוא שיכור. אדיב, שמח וחברותי. מוסקבאים פיכחים כולם קודרים, חשדנים ומנוכרים. מה עדיף? |