עוד סיבוב עימות נוסף עם חמאס ברצועת עזה התרחש במחצית הראשונה של חודש נובמבר. המאפיינים העיקריים הקבועים של העימותים הקודמים נשנו גם הפעם. צה"ל תקף יעדי טרור (כל ההרוגים נמנו על ארגוני הטרור הפלסטיניים) וחמאס, בסיוע ארגוני טרור נוספים, שיגרו טילים לעבר ישובים ישראליים. יחד עם זאת, ראוי לשים לב להתפתחות ההדרגתית במשוואת "הפסקת האש" בין ישראל לחמאס העשויה ללמד על הבאות לאחר שזו תפוג ב-19 בינואר 2009.

בכל סיבוב עימות חמאס הולך צעד אחד קדימה בשימוש בכלים הצבאיים שבידיו בניסיון לגבות תג מחיר גבוה יותר מישראל על פעילות צבאית ברצועת עזה, גם אם היא מכוונת נגד "יעדים צבאיים". העיר אשקלון נכנסה למשוואה כיעד תגובה אוטומטי לירי מסיבי של טילים, לצידם של ישובים נוספים בעוטף עזה. בפעם הראשונה שיגר חמאס לעבר אשקלון 5 טילי "גראד", בעלי טווח מוגדל ועוצמת הרס גדולה יותר מטילי הקסאם המיוצרים ברצועה. 3 מטילי הגראד שוגרו 12 דקות לאחר המטח הראשון, וזאת ככל הנראה מתוך כוונה להגדיל את מספר הנפגעים באמצעות פגיעה בצוותי ההצלה ובתושבים המתקהלים במקום נפילת הטילים (למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש).

תהליך ההתעצמות של חמאס נמשך במלוא עוזו בתקופת הפסקת האש הזמנית (תהדיאה), ומעבר להיבטי ההתבצרות והגידול בכוח האדם הלוחם, בידי חמאס ככל הידוע טילים ארוכי טווח המגיעים לאשדוד וטילים נישאים נגד מטוסים. השימוש ב"קלף" הנ"מ והפגזת אשדוד נשמר ע"י חמאס לשלבי העימות הבאים וכגורם מרתיע מול ישראל.

האסטרטגיה הישראלית מול רצועת עזה אינה ברורה. בראיית חמאס היא מבטאת דשדוש וחוסר אונים מדיני וצבאי ולישראל אין פתרון לאתגר הקיים. האיומים הנשמעים תדיר מאישים ישראלים בכירים על "כוונה", "החלטה", "החלטה נחושה", "החלטה סופית", "החלטה סופית בהחלט" ו"תחזיקו אותי" לפני מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה, נתפסים אצל הנהגת חמאס כתקליט שחוק לעייפה שקהל היעד שלו הינו הציבור הישראלי נוכח הקושי של הממשלה להסביר מדוע היא אינה מצליחה לספק ביטחון לתושבי דרום הארץ.

חמאס אינו נרתע מהאיומים הישראליים ואינו מייחס להם משמעות רבה, שכן בעיניו ישראל אינה יכולה לבלוע או להקיא את רצועת עזה וכל רצונה להשיג הפוגות ארוכות ככל האפשר של שקט זמני במצב הקיים מבלי שהתוותה כל תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח לשינוי המצב הקיים. הדבר בא לידי ביטוי בעצם הנכונות של חמאס לבצע פיגועים אסטרטגיים (חטיפת חיילים כפי שנחשף עם חשיפת המנהרה בגבול עזה) ולגרום אבידות רבות בנפש בקרב אזרחים באמצעות שיגור טילי הגראד לאשקלון. כוונות אלה, והניסיון ליישומן הלכה למעשה, מלמדים כי חמאס אינו חושש מהתגובה הצבאית הישראלית הצפויה ואינו מעריך שפעולה כזו תוכל לפגוע ביציבות שלטונו ברצועת עזה.

בסיכומו של דבר, ריטואל העימות ברצועת עזה אינו משקף "כללי משחק קבועים" במשוואת היחסים בין ישראל לחמאס, אלא שחיקה הדרגתית בכושר ההתרעה של ישראל. בהיעדר אופציה צבאית (בבחירה מודעת של הממשלה), ישראל עשויה למצוא את עצמה בפני אתגרים ביטחוניים מורכבים ומסובכים יותר בעתיד הקרוב. 

המאמר פורסם לראשונה במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (www.jcpa.org.il)