נזכרתי במשפט הזה בגלל משהו שהתרחש היום בבית הספר בו לומדים הבנים שלי. זהו בית ספר שנחשב אחד הטובים, בית הספר של הבועה האזורית שלנו, בית ספר שמנפק מידי שנה את המספר הכי גדול בארץ של ההולכים ל"שנת שירות" ותלמידיו זוכים בקביעות בתחרויות שונות, החל מרובוטיקה ועד התעמלות וריקוד. למרבה הצער, בשנים האחרונות, רמת הניהול בבית הספר ירדה והולך ונוצר ניכור בין התלמידים למוסד. ועדיין אני חושב שזהו מוסד ראוי ושרוב הצוות שלו הם אנשי חינוך ראויים. אבל היום הם פיספסו בגדול. אני מלמד די הרבה אנשים ממערכת החינוך בקורסים לאימון אישי ואימון ניהולי שאני מעביר בטכניון במסגרת איק"א, ואני מוצא ניגוד מטריד בין הרמה האישית של האנשים לבין הרמה הקולקטיבית הנמוכה של המערכת בה הם פועלים. בכל אופן, באירוע של היום, קבוצה עלומה של תלמידים ערכה בלילה כיתה שלמה ברחבה, בנתה מגדלי כיסאות בתוך שתי כיתות אחרות, ותלתה על כל לוחות המודעות דפים עם אמירות כגון "אני לא מבין למה אני צריך ללכת לבית הספר", "למורה שלי לא אכפת ממני" ועוד כמה משפטים מסוג זה. עד כאן, לא משהו מאוד חריג – אירועים מסוג זה מתרחשים פעם בכמה שנים כמעט בכל בית ספר (המחזור של אחי העלה כיתה שלמה, כולל הלוח, לגג אולם ההתעמלות וקיים שם שיעורים כל היום). במקרה זה גם לא נגרם כל נזק לרכוש, לא נאמרה שום אמירה אישית פוגענית ולא נעשה שימוש בשפה אלימה או מעליבה. לא שזה הופך את האירוע למשהו רצוי שיש להלל אותו, אבל זה גם לא ממש "פיגוע חינוכי". שהרי כאמור – זהו בית הספר של הבועה שלנו, ה"לפלפית". למרבה הצער, גם ההמשך לא היה חריג כלל. תגובת בית הספר נעה בין האשמה קולקטיבית של שכבת י"ב בבית הספר במעשה לבין איומים שונים ו"שיחות חינוכיות" שנעדרה מהן כל אמירה חינוכית אמיתית, ומה שהכי עצוב – תוך התעלמות מסיבית והתחמקות מכל דיון משמעותי במסר שניסו המבצעים להעלות. חבל שכל מה שאותם אנשי חינוך ראו זה את העלבון המדומה שעלבו בהם, החמיצו את העובדה שממש הרימו להם להנחתה, ולא ניצלו את ההזדמנות כדי לענות תשובה ממשית, ערכית, על השאלות הכואבות שהעלו התלמידים שלהם, אם גם בדרך לא רגילה. חבל שבהתנהגות זו הם רק שיכנעו את אותם התלמידים, וגם הרבה אחרים, שכל אותן אמירות היו מוצדקות, שלמורים באמת לא אכפת, ושאולי גם אין להם תשובות אמיתיות. השמש זרחה מולם, והם בחרו לסובב את הגב. |