כשנפרדנו התגעגעתי אליו, למי שהיה החבר הכי טוב. האדם שהכיר כל פרצוף וידע מה אני חושבת

בלי שאצטרך לפתוח את הפה ולהסביר.

שידע מתי אני עצבנית ואיך לעצבן אותי (האמת זה די קל).

עם הזמן שככה האהבה , והתגעגעתי לסקס שהיה מעולה. לא הצלחתי להגיע לזה עם אחרים.

אבל עברו כמה שנים וגם הבעיה הזאת נפתרה.

אז אין יותר אהבה, וסקס טוב יש עם אחרים ואני עדיין מתגעגעת..

שבוע שעבר הבנתי למה,

אני מתגעגעת אלי, לעצמי כשהייתי כשהכרתי אותו בתחילת יחסינו.

אני מתגעגעת לדברים שהאמנתי בהם והיום אני לא .

לאמונה שאני אנצח את העולם, ונכון לא נוצחתי אבל גם לא ניצחתי.

אני מתגעגעת לתום שלי, ללהט לרוץ במירוץ החיים, לתשוקה ליצור , ליצירתיות.

ונכון, לא הכל הלך לאיבוד. אבל כבר שכחתי למה אני מוכשרת, כי מזמן לא יצרתי וקשה לי לחזור

לזה שוב ומצד שני זה כל כך חסר לי.

אני עדיין סקרנית כשהייתי, מורדת אבל בצורה יותר מתוחכמת אבל אני לא רצה

יותר, לא מוצאת בזה טעם כי איבדתי את התשוקה לרוץ.

אני כן מתקדמת בחיים אבל לא חשה את התשוקה אליהם, או לכל דבר אחר למעשה.

התבגרתי, חוויתי, הייתי רוצה לקחת חזרה חלק מהתכונות שהיו לי, אבל אני לא חושבת שכרגע זה

אפשרי.

ובגלל זה אני חושבת עליו לפעמים, ושוכבת איתו (לא לדאוג לא קרה כלום מאז הדיווח האחרון)

כי הוא רואה אותי כמו שהייתי אז, כי הוא מזכיר לי דברים ששכחתי,

כי אני מתגעגעת אלי.