כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפור אגדה

    פרופיל

    עליזהלה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    רקפת - סיפור בהמשכים (1-4)

    6 תגובות   יום שלישי, 18/11/08, 23:44


    רקפת [1]                                                                          

           

            "חמישים סנטימטר אורך. זה הממוצע. ככה מכינים אותו."

    הסביר לה, משקפיו שמוטים על קצה האף, כמעט נופלים.

    שלחה יד לתפוס אותם ועצרה. היד נשארה באמצע הדרך. כמוה.

    לא הבינה איך תחזיר את היד מבלי להרגיש נבוכה.

    בסדר, שיהיה כמו כולם. ממילא זה כבר לא חשוב. ויתרה ופנתה ממנו.

          את הבקר החלה בקומה השלישית, גונחת בכאב החודר מהגב

    התחתון ומפלח את הבטן המאיימת להתפקע. בצהרים כבר לא נותרה

    בה כל תכלית ורק ההתכווצויות והזרימה הבלתי פוסקת בין הרגלים

    חידדו את הריקנות. אחרי התאוששות קצרה וביקור הרופא הבלתי נמנע

    התלבשה בשקט בבגדיה, מותירה חלוק ומגבת על המיטה הריקה ויצאה

    למסדרון מחפשת בהיסטריה את חמישים הסנטימטר שנלקחו ממנה

    ללא שליטתה. לאחות בעמדה לא היתה תשובה, הסניטר שעבר ליד

    המעלית הפנה אותה למרתף הבניין. מעברו השני של דלפק הרישום

    פגשה את משקפיו הנופלים ותשובתו הסתמית. כשויתרה ויצאה ממרתף

    בית החולים לגשם, הכה בה החורף בעוצמה.

    הרקפות טרם יצאו השנה, חשבה. חייבת להביא סלע עם רקפות.

    אולי עוד יפרחו השנה.  חזרה למכונית ונהגה בגשם, לא ברור לאן.

    הכביש רטוב, הטיפות על השמשה לא מפסיקות. קרוב לקו הגבול

    הדרך הסתיימה במחסום. מאז הוקמה הגדר, הדרכים מגיעות עד אליה

    ואינן ממשיכות כדרכן הלאה. עצרה את הרכב בצד המחסום וירדה אל

    העצים שבצד. הגשם פסק, טיפות גדולות המשיכו לנשור מהעצים.

    חורשת אורנים דלילה, מצע מחטים, אצטרובלים יבשים ועשב מועט

    שהצליח לנבוט ביניהם הקלו על הצעידה בבוץ הטובעני.

    עברה ביניהם עוקפת שיח דוקרני לעבר העץ הגדול, מתחתיו התגלה

    סלע דומה מאד לזה שחיפשה, הגומחות בסלע מלאות מים, טחבים,

    בעליונה התגלתה הפקעת. בחלקה העליון הציצו עלעלים, מקופלים

    בעצמם כעוברים ושולחים עורף קשוח לפריצה.

    התיישבה ליד הסלע, הבוץ והגשם מרטיבים את המעיל והמכנסיים,

    שואפת את האוויר הצלול, רועדת מקור מהתרגשות ומההתכווצויות

    הקשות בבטן. זה הסלע שחיכה לה. ניסתה להזיז אותו ולא הצליחה.

    תחילה חפרה סביב, להסיר בוץ אדמה ואבנים קטנות, לחשוף את בסיסו.

    עדיין לא זז. צריך לחפש משהו לחפור בו.

    ענף יבש שאספה ליד הגזע נשבר. האצבעות נפצעו. הדם החל לזרום

    מהפצע. ההתכווצויות התגברו. בידיים חשופות משכה את האבנים

    הקטנות בצידי הסלע. הגשם התחדש. הדם שנמהל בטיפות הגשם

    שינה את צבעו לוורוד. פסים הכתימו את המעיל. גל חום מלווה בכאב

    חד חיבר בין היד לתחתית הבטן שהמשיכה להתכווץ, שואפת להמשיך

    תהליך שהחל בבקר ועתה היה ברור שאין לו תכלית.

    התעלמה מהכאב ממשיכה לחפור ולנסות לנתק את הסלע.

    הפעם הוא זז, התהפך על צידו והיא איתו. טיפות נזלו ממנו אך

    הטחבים והפקעת נשארו בגומחה. גלגלה את הסלע עד דלת

    המכונית מבינה שלא תוכל להרימו ולהכניסו. התיישבה לצידו בוכה,

    רטובה, לא מסוגלת להחליט על מה הדמעות וכמה מהן מחולקות

    לחוסר האונים הנוכחי או לזה של מאורעות היום הגווע.

    - 

    המשך - מחר.

    הציור של הדר גד - http://cafe.themarker.com/view.php?u=140450

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/2/11 18:41:
      ראיתי את זה קורה.הכתיבה פלסטית וחדה.תודה רבה
        10/10/09 07:01:

      ... והולכת להמשכים

      (בוקר טוב)

        19/5/09 13:48:
      נהדר
        2/4/09 20:52:


      תודה גדולה לך

      ידעתי שידבר אל ליבך!

      הפרקים האחרים מופיעים כאן למעלה...

        2/4/09 19:15:


      כמה כאב.....

      כל כך הרבה תקוה ושמחה ותפילה

      אנחנו תולות בכל הריון ולידה

      כאילו בהריון הזה חיינו תלויים

      כאילו הלידה הזאת תביא לנו את האושר

      כאילו הילד הזה ישלים את מה שחסרנו

      ובאמת כך,

      בלי ההריונות והלידות והילדים שילדנו והבית שבנינו

      אנחנו מרגישות תלושות לגמרי.

      לא שייכות לאף אחד.

      לא ממומשות.

      כואבות את הכאב הכי גדול שקיים.

      ומאידך- עם ההריון אנחנו פורחות!

      ובשעת הלידה מאיר בנו האור הגנוז!

      ועם גידול הילדים- אנחנו גדלות וצומחות והולכות מחיל אל חיל!

      כמה שקשה- אין כמו הצמיחה הזאת מתוך צער גידול בנים!

      וכשאנחנו חסרות את כל זה

      אם בעקרות וציפיה לאורך שנים

      או כמו במקרה שרשמת- האבדן הקשה הזה אחרי כל יסורי שאול של הלידה.

      או כשמאבדים ילד בכל שלב בחייו.

      זו הקריעה הכי איומה שמתאפשרת...

      זה מוות מסוים בתוך תוכינו...

      זה חסר שאין מי שישלים אותו!

      כי כל ילד הוא עולם ומלואו.

      כל לידה היא סיפור חדש.

      וכל הריון הוא מתנה נפלאה בפני עצמה.

      רק רוצה לומר לך שהכתיבה שלך סוחפת!!

      ואני מחכה להמשך הסיפור בקוצר רוח!!

      שוב מתנצלת על העיכוב.

      אסנת

        7/2/09 08:54:


      כבר קראתי הכול, לפני יומיים.

      עכשיו לקרוא קריאה אחרת, שונה, לאט לאט. ולגלות עוד דברים.

      כביכול - קריאה שצריכה להיות טיפה קלה יותר, את הכי קשה הבנתי כבר לפני יומיים.

      לא. זה לא נעשה יותר קל. וזה כתוב נהדר.