תמיד חשבתי שיום אחד אני אכתוב ספר והוא יתחיל במשפט: "מעולם לא חשבתי שאגיע לגיל 23".    

    אתם בטח שואלים למה להתחיל ספר בצורה כל כך דרמטית?     

    פעם, באמת לא ראיתי את עצמי מעבר לגיל 23, מכל מני סיבות:     

    אחרי שעליתי לארץ התחלתי לפתח אלרגיות לכל דבר שזז והיו מספר פעמים שהגעתי לביה"ח   

    עקב התקפי אלרגיה ואסטמה.     

    מעבר לכך המצב הבטחוני בארץ לא הוסיף לסטטיסטיקה,     

    קרו מקרים רבים שניצלתי מפיגועים רק מלהיות במקום הנכון בזמן הנכון.     

    החבר הראשון שלי נהג לומר שיש לי מלאך קטן שיושב לי על הכתף ושומר עלי.     

    פעם המלאך גרם לי לישון קצת יותר וכך פספסתי פיגוע בתחנת אוטובוס הקבועה שלי בשעה הקבועה שאני עומדת בה,   

    בפעם אחרת הוא סידר לי טרמפ בחזרה מהבסיס במקום לנסוע באוטובוס בו התרחש פיגוע.     

    בקיצור, יצא לי יותר מדי פעמים להיות קרובה מדי לכניסה לגן עדן   

    (לפחות אני מקווה שזה היה גן עדן, כי אם לא אז הגיהנום נראה ממש סבבה).      

    איכשהו הגיל הזה תמיד היה נראה לי רחוק כל כך.    

    ידעתי שעד הגיל הזה כבר אספיק לעשות המון דברים. עד שהיום הלך והתקרב...יותר מדי מהר...     

    לא באמת הספקתי לעשות את כל מה שחשבתי שאעשה.     

    אז עברתי את גיל 23 – זה היה גיל כל כך נפלא שהחלטתי להשאר בו כמה שנים טובות.  

    עדיין לא כתבתי ספר וזה גם לא נראה שאכתוב בקרוב...     

    אז מה ה bottom line?     

    מה שאני רוצה להגיד זה, שאולי אני לא חושבת כמו בגיל 23, אבל ההרגשה היא עדיין זהה.    

    ושזה ממש נחמד שמבקשים ממני תעודת זהות להכנס למקומות, זה קורה לי יותר מדי.     

    אני תמיד אהיה 23+ כי ה + זה כל הכיף שהספקתי לעשות מאז.     

    כל יום אני מתעוררת בבוקר ומודה ליקום על כל הדברים שיש לי, על החוויות שחוויתי,   

   על האנשים שהכרתי ועל האנשים שאני לוקחת איתי. מקווה שגם אתם