| ישנם דברים שאיני יכול לקבל. יש אנשים המשקרים לעצמם, זה לא ענייני, זה חייהם הם. ישנם המשקרים לי, אותם אני לא יכול לסבול. לא כחברים, לא כידידים ולא כבני אדם.
אלו החורטים על דיגלם סיסמאות, על כנות, הגינות ואמינות, בעיניי זה מיותר. אם אתה כזה או את כזו, מה הטעם לנפנף בכך.
מה שיותר גרוע, הוא היום, או פרק הזמן שלוקח לך להבין שאותן תכונות, אותן ייחסו לעצמם, רחוקות מהם כרחוק מזרח ממערב.
יש דברים שמגלים כשעושים 1+1 אז רואים את הפער, בין הדברים שנאמרים (לך), לבין שפת הגוף, המבט והדברים שנאמרים לאחרים. זה נקרא אצלי אחד בפה ואחד בלב, תכונה השנואה עלי במיוחד.
לא יכול לסבול חוסר כנות! לא יכול לסבול חוסר אמינות!
לא יכול לסבול את אלו המנסים לאחז את עיניי, לשלוח לי מסרים כפולים. לא לתקשר בזמן אמיתי.
ושיקום מי שיכול לחיות בשלום, עם העובדה שהונו אותו ושיקרו לו, במצח נחושה.
אלה שלא מסוגלים להסתכל לי בעיניים, להישיר מבט ולהגיד את האמת, אלה לא יהיו חבריי לעולם.
יש לנו שני מקבלי החלטות, הלב והראש. נתתי ללב להוליך אותי כל חיי, גם כשהראש אמר לא! למדתי, קשה לסמוך על הלב, הוא עיוור וקל לתעתע בו. היום, בצער רב, אני מתלבט אם לתת ללב את האוטונומיה לה זכה במשך מרבית שנותיי.
מצד שני האם באמת אפשר להגביל את הלב? האם צריך להפוך לזהיר ומחושב יותר? לא בטוח.
אולי מקרה אחד לא צריך להחיל על הכלל. לפעמים,אתה מבין מאוחר, שמה שהיה - היה אשליה אחת גדולה.
אתה מבין שהגרוע מכל, זה להגיד למישהו שאוהבים אותו, אבל כבר לא מתכוונים לזה.
לעומת התכונות השליליות: הצביעות, חוסר היושר, הזלזול, הרכושנות וחוסר האכפתיות, ישנן התכונות החיוביות, אותן אני מחפש באנשים הקרובים אלי: כנות, רגישות, הומניות, ישירות וכבוד לזולת.
רוצים להיות חברים שלי? אל תצהירו שאתם כאלה, היו כאלה.
|