הלכתי לאט, חושבת, מהורהרת, פלסתי דרך בין עלי השלכת העזובים, נגעתי בעצים העירומים, נשאתי עיניי לשמים כאילו מחפשת תשובות. החרדון הקטן, שנגלה אלי כבר מתחילת השביל, ליווה אותי כל הדרך, כאילו הרגיש שאני זקוקה לחברה. התעלמתי ממנו כמו שאני מתעלמת מהמחשבות שמלוות אותי כבר זמן מה.
שביל העפר אינו נגמר בדיוק כמו הרכבת הארוכה שמסתובבת לי בראש. אני מוצאת לי מקום מתחת לעץ עירום מקפלת רגלי ויושבת לנוח. אני עוצמת את עיני ומאפשרת לרוח הקלילה "לחטוף" לי את המחשבות ולהשאיר אותי נטולת דאגות. אני מקשיבה לשקט, לציוץ הציפורים, אני מרשה לכתפיי המורמות להישמט ולהפיל את כל מה שהן "סוחבות" איתן כבר חודשים שלמים. אני עוצמת את עיניי נושמת עמוקות, מריחה את ריח העצים, העפר והאויר ואז אני נרגעת. זה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. שקט.
לאחר מנת השקט שלי באופן מפתיע שביל העפר הסתיים לו ואחרי מרחק קצר מאוד הסלסל לו שביל סלול ומואר.
|