עד גיל 7 ראיתי אותך רק פעמיים מחוץ לבית של סבתא.

הפעם הראשונה היתה כשנסענו יחד בסוסיתא של אבא להחזיר את סבתא מהעבודה שלה במשביר לצרכן בשכונת הדר בחיפה.
 נתתי לך יד במדרגות הנעות ואבא תמך בך מאחורה, שנאת את זה שהוא תומך בך, אני זוכרת שצעקת עליו ביידיש ונבהלתי אז עזבתי לך את היד.

אהבתי לבקר את סבתא במשביר, וסבתא אהבה שבאתי, הייתה מסתובבת איתי בכל המחלקות ומשוויצה בי לפני כולם, עד היום היא מזכירה לי שכששאלו אותי איך יצאתי בלונדינית, הייתי עונה שאני דומה לסבתא, וכולם היו צוחקים, כי סבתא שלי מעולם לא הייתה בלונדינית באופן טבעי.

אבא הביא לך את הכסא של אחת העובדות וכוס תה ואתה הנחת את מקל ההליכה התיישבת ולגמת מה-תה לאט, בהית באנשים סביבך בעניים הכחולות המבריקות האלו שהיו לך. אז לא ידעתי שבשנים האלו היית כבר כמעט עיוור.

אחר כך אבא החזיר אותנו לבית של סבתא בקרית אליעזר, ואתה קראת לי לחדר שלך.
 החדר תמיד היה חשוך, קיבלתי באופן טבעי את זה שאהבת להיות בחושך ואף פעם לא שאלתי למה.
 נתת לי שוקולדים עגולים מקופסת קרטון חומה, איך שאהבתי את השוקולדים האלו כל פעם שרציתי בבית משהו מתוק הייתי מבקשת מאמא שוקולד כמו של סבא אלתר, אבל גם כשאבא שלי קנה בדיוק את אותו סוג לא היה לזה את אותו הטעם.

בפעם השנייה שראיתי אותך מחוץ לבית של סבתא זה היה בבית האבות שהם שלחו אותך אליו, למרות שגם אמא וגם אבא ניסו להסביר לי עשרות פעמים למה אתה לא יכול לגור יותר בבית עם סבתא, ומה זה בית אבות, ולמה אתה צריך להיות שם, לא הצלחתי להבין, ושום תשובה לשאלותיי הרבות לא סיפקה אותי.  

זה היה יום שבת השנה 1987 הייתי בת 7.
 רציתי להתלבש הכי יפה שאפשר בשבילך, הכרחתי את אמא שניקח לך שוקולד כי דאגתי שבבית האבות הזה לא נותנים לך שוקולד ועצוב לך שם. ונסענו, הלוואי והייתי זוכרת יותר טוב את הביקור הזה, כל מה שמצליחה לזכור זה שהיית כפוף, תמיד נראית לי כל כך גבוה, ובאותו יום היית נמוך, בפעם האחרונה שראיתי אותך.

שבוע אחר כך אמא הסבירה לי למה אבא והיא כל כך עצובים, ולמה יותר לא נראה אותך אף פעם, רק בזיכרונות ובחלומות, ואיך תשמור עלינו מלמעלה.

 היית בן 92, היום שנים אחר כך אני יודעת שלא ידעת יותר מ-5 מילים בעברית, מוזר שאני זוכרת כל כך את התקשורת איתך.

היום אני כבר יודעת מה זה גולאג ומי זה סטלין ואיפה היית כלוא 18 שנים.
 היום אני יודעת שלאבא שלי קוראים על שמך.
 כולם חשבו שאתה מת, ומבחינה פיזית הם טעו.
היום אני מבינה את החושך, את הכעסים, את הטעם המיוחד של השוקולד.
 היום מבינה ששנים שרדת במחנות העבודה ברוסיה, אבל אחרי שלושה שבועות בבית אבות נגמר לך הכח.