לפני ימים אחדים התקשר אלי אחד מחבריי הטובים לאחר זמן רב של דממה תקשורתית. דיברנו ארוכות, כפי שלא דיברנו לפחות בחמש השנים האחרונות. בחלוף הדקות, התברר לי שהנישואים שלו עומדים על סף פירוק, בסך הכל קצת יותר משנה לאחר החופה. קורה, אמרתי. לפעמים אנשים ממהרים להתחתן ולא מהסיבות הנכונות, ואפשר להסתכל על הדברים מנקודת מבט חיובית: מוטב לגלות שזו היתה טעות עכשיו, מאשר לגלות את זה אחרי שלמשוואה נכנסים גם ילדים. ואם כבר, מוטב שהדברים ייעשו בטוב, ולא במלחמה מכוערת. "מאוחר מדי", הוא אמר. לדבריו, בשבועות האחרונים מאז נפרדו, היא אומרת עליו בפני משפחתו וחבריו דברים קשים. מגדירה אותו כמעט כפסיכופט. חסר שליטה, נטול עכבות, עצבני, אלים ואלכוהוליסט. "אבל שנינו יודעים שאתה לא כזה", אמרתי ובאמת התכוונתי לכל מילה. "אני כבר לא יודע", הרהר בקול, "אם היא מרגישה דברים כל כך קיצוניים, אולי זה מבוסס על משהו".
בעשור וחצי שאנחנו מכירים, זכיתי להכיר את הבחור על שלל יתרונותיו וחסרונותיו. אמנם דם חם נכלל בין אותם החסרונות, אבל בוודאי לא משהו שמתקרב לרמות שעליהן מדברת רעייתו.
כעבור יומיים שוב צלצל הטלפון. הקול היה אותו קול, אבל הדמות כאילו השתנתה לחלוטין. במשך כחצי שעה הוא חרך את השפופרת. דיבר על מהפכות, על נקמה, על זעם, על אקטיביזם. הוא היה תוקפני, כמעט אלים. דיבורו חד, מהיר וקצר. לעתים התבלבלו המשפטים בפיו. יכולתי לחוש באדי האלכוהול דרך האפרכסת. בתוך שתי יממות, הוא הפך כמעט לחלוטין לבבואת הנאצות שהטיחה בו רעייתו הנעלמת. לא אמרתי לו מילה. במצב שכזה, מוטב להקשיב, להנהן, לנסות לשדר הזדהות. להעביר מסרים עדינים במניפולציות. הנחתי את השפופרת ונמרחתי על הספה. הפוסט מודרניזם עוד גרם לי לרגע להרהר ולחשוב שאולי לא היכרתי אותו כפי שהוא באמת, שאולי הסיטואציה הקשה הציפה את כל הצדדים האפלים באישיותו. למרות היהירות הטבעית והביטחון העצמי הכמעט מופרז שבי, אני לא פוסל את האפשרות שלא ראיתי את המציאות כפי שהיא והעדפתי לייפות אותה. כלומר, ברור שאם אדם מגיע למצב שבו הוא מתנהג בצורה שונה לגמרי, הרי שההתנהגות הזו קיימת בו. אבל לדעתי קיים כאן אלמנט נוסף.
זהותו של אדם מורכבת לא מעט מהדרך שבה אדם חושב שאחרים רואים אותו. לא מעט ניסויים כבר הוכיחו שציפיות נוטות להגשים את עצמן. אם ניתן בתחילת שנה למורה חדשה רשימה חסרת קשר למציאות של תלמידים עם פוטנציאל גדול ורשימה של תלמידים חסרי סיכוי, סביר להניח שבסוף השנה יתברר כי הציונים של קבוצת התלמידים שהוגדרו כמוכשרים פוטנציאלית יהיו גבוהים יותר, וממוצע הציונים ודרך ההתנהגות של קבוצת התלמידים השנייה יהיו נמוכים יותר. אותם הדברים בדיוק אמורים לגבי אותו החבר, שהזהות שטמעה בו רעייתו הפכה בפועל לזהותו. הוא מתנהג בדיוק כפי שהיא ציפתה ממנו לנהוג, או כפי שהגדירה אותו, למרות שבמציאות אחרת התכונות הללו אולי לא היו באות כלל לידי ביטוי. התודעה והמודעות, במקרה הזה, מפנים את מקומם לטובת אימפולסיביות ורפלקסיביות. אם להתייחס לאלמנט הפסיכולוגי, בהתנהגותו הוא בעצם לוקח על עצמו את מלוא האשמה על התפרקות נישואיו, וכדי להצדיק את לקיחת האשמה הוא מאמץ את ההתנהגות שלטענת אשתו הביאה למצב הזה.
סביר להניח שכל אדם ממלא בחייו את התפקיד שמצפים ממנו אחרים. זה נכון בראיה התפקודית או התפקידית (סוציולוגיה) וגם בהיבט הנפשי-התנהגותי. לפחות אצלי, הדרך לצלוח בשלום את דרך העִוְעִים הזו היא להיות מודע ולשחק עם התדמיות והזהויות השונות. להחליף בין התפקידים, להפתיע, לתעתע ובכך למנוע אפשרות של מילוי אחר התנהגות מצופה (מכיוון שמאדם שקשה לקרוא, אי אפשר לצפות למשהו מלבד הבלתי צפוי). |