0
צרחה מקפיאה גרמה לי לדהור במורד המדרגות בצורה כמעט ביונית. נדמה לי שפשוט ריחפתי מטה, מדמיינת את אמא שלי שרועה על הרצפה, מעולפת, פגועה או מתה. הבן שלי, שחשב בדיוק כמוני, קפא במקומו ולא זז. בסופו של דבר, היתה זו הצפה קטנה במרפסת, שגרמה לבתי הקטנה לקרוא לי בבהלה. ההקלה שנגרמה לי כיסתה על מפח הנפש מהמים המפכים להנאתם. ואז בא הבכי. בכי של הקלה, בכי של פחד, בכי של הכרה בעובדה שגם אם שכחתי, הזמן שאול, ובינתיים מצבה מחמיר, וכל כך היה לי יותר נוח שלא לדעת, אבל הנה הגיע תור ה-CT הבא. |