לכל אחד יש אותה, האהבה המפוספסת, זו שהוא תמיד חושב עליה בנוסטלגיה של "חבל שלא היה משהו ביננו".

 גם לי היתה אחת כזו, היינו ביחד בתיכון, תמיד בחבר'ה היינו ידידים טובים , אבל אף פעם לא יותר מזה. לה תמיד היה מישהו, לי היתה מישהי, או שסתם היו אילוצים שונים ומשונים, אבל איכשהו תמיד חשבתי לעצמי "אולי מתישהו כן נהיה ביחד".

ואז אחרי הצבא היא נסעה אחרי החלום שלה, לסלובקיה ללימודי וטרינריה לחמש וחצי, הקשר נשמר, ואז לאט התמוסס,  והחלום הלך ונמוג. אני בינתיים הספקתי להתחתן (ולהתגרש) ובאותה תקופה הקשר שלנו (כמו עם רוב חברי) פשוט ניתק.

אחרי הגירושים שלי, התחלתי לאסוף את שברי חיי, ואז מצאתי אותה שוב (דבר נפלא זה האינטרנט הזה), חזרנו לדבר, לה היה חבר ספרדי בכלל, ואני הייתי פה מקים את חיי בחזרה.

לפני שלושה שבועות היא חזרה. סיימה את התואר (מינוס מבחן אחד שהיא עוד הולכת לעשות), בלי החבר ועם כל החיים לפניה. ואז חשבתי לעצמי "אולי".

נפגשנו פעם אחת, ואז אתמול היא באה אלי, ובאמת שלא ידעתי מה הולך, בהתחלה סתם דיברנו ואז איכשהו (לאחר מאמצים רבים כי הייתי די נבוך מכל העסק) אמרתי לה את מה שחשבתי אז, וככה, בפשטות ובכנות, כמו אנשים שמכירים הרבה שנים, דיברנו בעצם על מערכות יחסים, אהבות, ומה לגבינו.

היא סיפרה כל מיני דברים שלה, שלא ממקומי לספר, ואני סיפרתי לה על מה שעבר עלי מאז הגירושים, איפה הייתי אז, איפה אני היום ומה שאני מחפש, והיא סיפרה לי על זה שעכשיו פתאום היא חזרה ואיך היא לא מחפשת כרגע שום דבר אלא לסגור את הפרק של הלימודים בחיים שלה, ולהתחיל לחיות עם עצמה בהתחלה.

ואז הכרתי את האדם שמאחורי החלום, ואז כמו השיר של פינק פלויד

The Child is grown, the dream is gone 

ואז ביקשתי ממנה שתגיד לי :"לא".

אז היא אמרה וביקשתי שהיא תעשה את יותר משכנע. והיא עשתה זאת.

אחר כך הלכנו לאכול בגלידריה הסיציליאנית וראינו את המופעים בכיכר.