כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפור אגדה

    פרופיל

    עליזהלה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    רקפת - סיפור בהמשכים (3-4)

    1 תגובות   יום חמישי, 20/11/08, 21:09


    רקפת [3] 

    "פה יש מיטה פנויה, בואי נקלף ממך את הבגדים הרטובים,

    הרופא מיד ייגש לבדוק אותך" הפעם העיניים השחורות היו

    משובצות בפנים עדינות ועור חלק.

    מנחם להפקיד את ההחלטות בעומק המבט הרך, חשבה.

    אבל צריך לברוח מהר, לפני שיעלו הזיכרונות, לפני שישאלו השאלות,

    לפני שיקשרו חוטי המחשבות, לפני שיידרש עדכון המחויבויות.

    מאחורי הוילון ראתה שהעיניים השחורות פנו לוילון השני.

    צריך לצאת מכאן מהר, לפני שתידרש למילוי טפסים.

    לבשה שנית את מעילה הרטוב ונמלטה לקומת המרתף לחפש

    את המשקפיים שהותירה אחר הצהרים. משם הם יוצאים,

    מהדלת האחורית, חשבה. 

    - 

    ביציאה מפתח המעלית, הוא עובר מולה, דוחף עגלה ועליה

    חמישים הסנטימטרים, כמו נעלמים בים משטח הנירוסטה הבוהק

    שמתוכנן למטר ושבעים – הממוצע בצד השני של החיים- הצד התקני.

    אמהות לא אומרות קדיש על הורים ובוודאי שלא על ילדים, מלמלה.

    בצעדים מהירים עקבה אחריו והשיגה אותו בדלת.

    בדיוק עמד להעביר את חמישים הסנטימטרים למכונית השחורה

    שדלתותיה פעורות לפני היציאה האחורית. הוא הסתובב,

    המשקפיים על קצה האף, המבט מעליהן מלא פליאה.

    "גברת, את שוב כאן?" שאל. "את לא צריכה להיות פה"

    נזף בעודו מעמיס את חמישים הסנטימטרים. "לא יהיה טקס,

    הסברתי לך קודם. עושים את זה בשקט, בסוף הלילה, בלי

    משפחה. אסור לי לתת לך להיות כאן." עד שסיים את המשפט,

    כבר התיישבה במכונית השחורה, נועצת בו מבט החלטי.

    נבוך ומבולבל הסתכל ביד

    ששלחה שוב כדי לתפוס את משקפיו או לעצור את התקפתו. 

    -

    "נו, אפשר לזוז?" נשמעה קריאת הנהג שישב מלפנים. מבט

    נוסף מעל המשקפיים ליד התלויה בין הדיפה לנפילה הספיקו לו

    לסגת מהחלטה. צעד לאחור וטרק בעוצמה את הדלתות.

    היא וחמישים הסנטימטרים בשק הסגור בדרך האחרונה. 

    לאט התרגלו עיניה לחשכה בתא המכונית. ריח כבד של גשם ובוץ

    מהבגדים, קור מקפיא גלש מהשק ומחמישים הסנטימטרים

    לברכיה הרטובות. הבור השחור מהלילה מחכה לאסוף אותם.

    החור בבטן נפער בריקנות כואבת. תנועות הרכב הלמו ברקותיה.

    הקפיצות הגבוהות סימנו שהבור קרוב. עצירה חדה. נסיעה לאחור.

    עצירה מוחלטת. דממה. המכה הרעידה את השק, שהחליק

    לכיוון הדלת. ביד מהירה עצרה אותו מלפגוע בדלתות הסגורות.

    הוא יצא מלפנים ורץ לאחור לראות במה נתקל. שמעה אותו מקלל

    לעצמו. הדלתות נפתחו ובאחת פרץ אליה הגשם והקור. מצמצה

    מולו ומול האור. "מי שם את האבן הזאת ו..אותך פה?" צעק

    מתחת לכובע המעיל הצהוב.

    "אני סוגר פה משמרת לילה." שלח ידי לחמישים הסנטימטרים.

    "אין לי זמן בשביל קטעים" גרר את השק בלי להסתכל עליה.

    "אני מוכנה לעזור" התעשתה למנוע מהומה.

    קופצת לשפת הבור ומושיטה יד רועדת לשק. רק שלא יתגלגל

    וייפול על צידו, שיהיה ישר ונינוח, דאגה. "אני מסתדר מצוין,

    ואת – מה את עושה כאן בכלל?" רטן והוריד את חמישים

    הסנטימטרים לבור. שלחה יד רועדת ליישר את השק, וחופן עפר

    ראשון התפזר על הכיסוי השחור. "בגשם הזה אני לא צריך גם

    אותך בסוף הלילה." מלמל כשפנה להביא את חפירה. היא צנחה

    לשפת הבור בצעקה חנוקה. המעיל הצהוב, הסתובב, הביט אליה

    בחשש, ומתוך הכובע התגלו פנים מופתעות: "את קשורה לזה?

    זה שלך? בגלל זה התגנבת?" שאל בקול רועד,

    שיחה מוזרה בין שני אנשים זרים.

    "אוי, אני מצטער, לקח לי זמן להבין, סליחה. לא אמרו לי שתהיה

    פה משפחה." נשימה. "תביני, קטנים כאלה אנחנו עושים לבד.

    בשקט." שוב נשימה קצרה. "את באת לפה בלי שאני אבין.

    מאיפה יכולתי לנחש?... מצטער נורא". שוב נשימה.

    "את רוצה שאתן לך רגע להרגע?" הציע ספק לה ספק לעצמו.

    לא ענתה, מבטה תקוע בבור, ראשה מתפוצץ בין הרקות,

    רק הבור הפתוח והחור בתחתית הבטן מדביקים אותה לאדמה.

    חיכה רגע בשתיקה,

    וכשלא באה תשובה, תמך בזרועה מייצב אותה מהחלקה לבור.

    מתנדנדת עמדה על השפה, מנסה לאזן שיווי משקל, הבור

    מסתובב מול עיניה והחור בבטן שואב לאדמה כבמערבולת.

    המעיל כיוון אותה אל מפתן הרכב.

    "שבי פה. אני כבר אעשה את זה לבד." הנחה והניף את האת.

    הרגבים החלו ליפול ברעש עמום על שק הפלסטיק והתופים

    דפקו ברקותיה כבטקס פאגאני עתיק. סחרחורת. נפילה.

    איבוד חושים והכרה. החור ממשיך לקדוח בבטן.

    כשסיים לכסות את חמישים הסנטימטרים נשארה רק תלולית

    עפר קטנה וחשופה. המעיל פנה באחת לרכב מנסה לסגור

    את הדלתות. דרך עיניים רטובות ראתה שרגליה מונחות על

    סלע הרקפת.

    "אז זה מה שתקע את הגלגל? מי שם פה את זה?"

    "זה אני הבאתי לכאן קודם, רציתי לשים אותו על התלולית,

    עם הרקפת." הכובע נעץ בה מבט מופתע. "אני חייב להחזיר

    את המכונית ולהסתלק הביתה. הגשם הזה גומר לי את החיים."

    המעיל חטף את האת ובהחלטיות גלגל את הסלע לתלולית

    כאילו אין לו משקל, ויחד הפכו אותו כשהרקפת למעלה.

    "עכשיו זה בסדר" אישרה לו ולעצמה. "עכשיו זה בסדר"

    ציינה שנית בשקט.

    "אני אשאר פה רק עוד כמה דקות." ניסתה לשכנעו בכוחות אחרונים.

    "אתה כבר יכול ללכת". הכובע התלבט, מחליט להניח לה,

    מסתלק במהירות. החור ממשיך לקדוח בבטן והכרתה נעלמה. 

    -     

    הסוף - מחר.

    הציור של הדר גד http://cafe.themarker.com/view.php?u=140450

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/2/09 19:48:


      צריך להיות בנאדם מאוד מיוחד - שלא מסובב את המבט ושואל שאלות עד הסוף.

      הסיפור שלך, עליזה'לה, דוחק אותי לפינה, למקום שבו אנחנו בדרך כלל מסיטים את העיניים ואומרים: לא רוצים לדעת, זה קשה מדי.

      אני אוהבת אנשים שלא מסיטים את המבט.

      ואני אוהבת סיפורים שלא מסיטים את המבט גם כן.