אני זוכרת את החיוך שלך, למרות שגם לפני זה קצת רבנו ואולי זה כואב לי יותר מהכל, שרק אחרי שאתה לא פה אני יכולה לשבת ולדבר איתך, לבכות איתך. אמרו לי שעם הזמן זה ישתפר, שאני אתחיל להתרגל, אבל כל יום שעובר אני רק ניזכרת יותר ויותר, מבקרת אותך יותר ויותר.

אני נזכרת בערב ההוא, חזרתי מהעבודה ורצתי ישר לבית חולים לבקר חברה שהתאשפזה, בדרך הנהג מונית סיפר לי על תאונת אופנוע שקרתה בקק"ל, מטומטמים חשבתי לעצמי והעברתי הלאה, לא ידעתי אפילו שיש לך אופנוע.  שעה אחר כך ב2 בלילה קיבלתי טלפון "זה גל" זה נשמע דרמטי ומוגזם אבל הייתי בטוחה שעובדים עלי. " זה גל בתאונת אופנוע, הוא נהרג".

אני לא זוכרת יותר כלום מאותו יום, אני זוכרת שנפלתי על הריצפה והתחלתי לרעוד ולצרוח, וזה המשיך ככה כל השבוע.

אף פעם לא הייתי בהלוויה, תמיד חשבתי שזה טקס אידיוטי וחסר טעם, הפעם באתי. ישבתי בצד ודיברתי עם עצמי, מדי פעם חזרתי לשם ושמעתי את אמא שלך צורחת ואני חוזרת חזרה לעצמי.

עברו שנתיים ועדיין אני מדי יום נופלת, רועדת, צורחת ובוכה. אבל יותר מהכל, מתגעגעת אלייך.

תעשנו, תשתו, תזדיינו, תזריקו וכל מה שבא לכם. אבל די! תעלו על הכביש כמו בני אדם.