קיבלתי טלפון ואיך שעניתי שמעתי את קולו של חבר אהוב רועד.."אני חייב לדבר איתך".

האמת שלא הייתי במצב רוח הכי לשיחות עמוקות אבל חבר זה חבר וצריך אותי אז אני שם.

קבענו בבית קפה על יד הים, כאשר הגעתי וראיתי את פניו הבנתי שבית קפה זה לא ממש רעיון טוב ואנחנו צריכים קצת לבד.

לקחנו קפה לדרך והתישנו על אבן קרה, אך מאחר שלב שנינו היה חם אז תחושת הקור פשוט נעלמה לה.

לגמנו מקפה קלות והבטנו אחד בשני כמו מנסים לקרוא את מחשבות בדרך טלפתית.

ואז הוא אמר: "הכרתי מישהי ואני לא יודע אם אני אוהב אותה"

שאלתי אותו: "היא אם תלך אז היא תיהיה חסרה לך?".. והוא ענה "אולי"

ושוב שאלתי "היא נעימה לך, כיף לך איתה?".. והוא ענה "כן מאוד.. אבל אולי..".

לגמתי מקפה, הבטתי בו קלות.. ואז אמרתי רגע אני חוזרת.

נגשתי לקיוסק ביקשתי דף ועט .. כתבתי תוך פחות מדקה, וחזרתי להתיישב על ידו.

מסרתי לו את הדף וכך כתבתי:

"אולי כן, אולי לא,

אולי הבנת סוף סוף,

אולי חשבת, אולי חששת,

אולי רצית , אולי ברחת,

אולי הבנת , אולי הפנמת,

אולי אל תחשוב יותר מידי,

אולי תרגיש יותר, אולי לא צריך להבין יותר מידי.

אולי אני כאן, אולי יותר טוב שם,

אולי רציתי יותר מידי, אולי הבנתי מהר מידי,

אולי שכחתי, אולי הזכרת לי,

אולי נבהלתי, אולי זו פשוט כבר לא ממש אני.

אולי הכל פשוט יותר, אולי אנחנו פשוט מגזימים,

אולי פשוט נעזוב את זה ודי. "

אחרי שהוא קרא את זה, התחבקנו חזק חזק

ואז הוא אמר "כן אני אוהב אותה".

מוקדש בהמון אהבה לדור שלי, דור ה"אולי" שאולי קצת שכחו פשוט לאהוב.