הנוזל בתוך המבחנה שינה את צבעו! תהילה שפשפה את עיניה בחוסר אמון, ואחזה את המבחנה מקרוב. תוד 24 שעות הפך הנוזל מחום חולני לצהוב מבריק ובריא! לא ייאמן! אם מה שהיא רואה הוא נכון, הרי ש..........לא, היא לא מעיזה לחשוב על זה. אבל אם זה נכון, הרי שהיא מצאה תרופה למחלת העגמומית!  מה שאומר, שאותו רבע מילימטר מעוקב של תמיסה אירונית שהוסיפה ברגע האחרון, זה מה שעשה את השינוי! כשעשרות מחשבות חוצות את מוחה, מחשבה אחת השתלטה על כולן : מה יגיד על זה המנחה שלה, פרופסור רפאל....

יכלה בבהירות לדמיין אותו פוקח עיניים כחולות משתאות, כשפיו מתרחב בחיוך ענק, ושאגה אדירה בוקעת מבין שיניו הצחורות: "יש!". כמה צחקו במחלקת המחקר הרפואי על אותה ילדותיות של המנהל כסוף השיער שלהם, ילדותיות שסירבה להתבגר. שסירבה להיכנע לגיל. שהמשיכה להתרגש אל מול כל גילוי מחקרי חדש על מחלה חשוכת מרפא. כמה אהבה את הילדותיות הזאת....כמה נמשכה לאותה אש שדלקה בתוכו והתפרצה מדי פעם בלהבות שהרעידו את לבה...

שוב ושוב הביטה בנוזל שבתוך המבחנה עטורת המדבקות שסיפרו על הזמנים, החומרים, תהליך העבודה והתצפית. צבעו נשאר צהוב ויציב. צבע שיביא מרפא למאות אלפי חולים במחלת העגמומית, אותה מחלה איומה שבה  החולה מפסיק לצחוק ולחייך , לחלום ולפנטז, לקוות ולייחל, ושוקע בחיי דיכאון תמידיים. המחלה שתקפה באכזריות בלא הבדל מיקום גיאוגרפי, גיל, מין או צבע, הוכרזה בעשור האחרון כמחלת המילניום החדש, וכחשוכת מרפא. הייתכן שהיא, תהילה האלמונית מישראל הקטנה, תיכנס להיסטוריה כמו מדאם קירי לפניה?

בארוחת הצהריים לא הצליחה תהילה להכניס דבר לפיה מרוב התרגשות. סביבה התלוצצו עמיתיה למחקר, שמי שימצא את התרופה, שהוכרז עליה פרס עם מספר בלתי נתפס של אפסים, מטעם איגוד הבריאות העולמי, יהפוך להיות המועמד הטבעי לפרס נובל למחקר, ואין זה דבר של מה בכך. וכעת, קיבל כל איש מחקר הזדמנות שווה לעשות את זה, ולזכות בתהילת עולם. תהילה השעינה את מרפקיה על שולחן המזנון, ונעצה את מבטה בשולחן המרוחק, שולחן הבכירים, משם עלה צחוקו המתגלגל של הפרופסור. התוכל לוותר על הצחוק הזה?

כן, היא תיאלץ לוותר עליו. על עיניו הכחולות. על חיוכו. על הילוכו הקפיצי, הממהר תמיד. היא לא תראה אותו יותר, ולא תשמע את צחוקו. לכל היותר תקרא ידיעה קטנה על הפרופסור הישראלי הידוע, כשתעלה לבמה במרכז המחקר של אוניברסיטת ברקלי, בקליפורניה, להרצות על שימושי התרופה שלה, לאחר שיסתיים פיתוחה להמונים במשך 10 השנים הבאות. שנים אותן תבלה לבדה, בארץ זרה, עטופה בתהילה, אך גם בבדידות מזהרת....

ומן העבר השני עומדים על הכף כל חולי העגמומית בעולם, זועקים אליה למרפא. היא, תהילה בת ה-40, שוויתרה על חיי נישואין והקדישה את כל כולה למחקר על מחלה שממנה נואשו כבר מיטב הרופאים, אוחזת בידה כעת את המבחנה שתשנה את גורלם של כל כך רבים! אך המחיר, המחיר... האם המחיר שתשלם באושרה הפרטי – שווה את כל זה?

הכתובת היא....

כל הדרך דמיינה איך יגיב כשתגיד לו. דמיינה ודמיינה, אך המראות התחלפו לנגד עיניה ללא הרף. הפרופסור המום....הוא אינו יכול להוציא הגה מפיו...הוא מנסה לדבר, אך מילותיו נבלעות בהתרגשותו הגואה .... ככל שהתקרבה לביתו, הרגישה שלבה עומד להתפוצץ בכל רגע. זמזום....המעלית....הדלת...ופרופסור רפאל במלוא קומתו מולה, מחייך, זרועו החמה על כתפה,מוביל אותה אל חדר האורחים....

בדממה הושיטה לו את המבחנה.הוא הביט בה ובנתונים שעליה ללא אומר. פניו נותרו חתומים, כשאמר לה בקול נמוך וחגיגי: "תהילה, תהילת עולם מחכה לך". תהילה הביטה ישר בעיניו, כשענתה לו בקול ברור: "כן, תמורתה אני משאירה כאן את לבי....".

 הפרופסור חייך חיוך מוזר . אחר הוציא דבר מה ממגירת השולחן, והושיט לה. תהילה התבוננה משתוממת במבחנה. מבחנה תאומה לזו שלה! גם בה היה נוזל צהוב ובריא, תאומו של הנוזל שלה! "כן, התמיסה האירונית....", שמעה את קולו של פרופסור רפאל, שחפן את כפה בכפו החמה והישיר מבטו הכחול לעיניה. "גיליתי את זה לפני יומיים, אבל בניגוד לך, אני לא הייתי מוכן להשאיר כאן את לבי.  תהילה עולמית? מוותר עליה. אני את התהילה האישית שלי כבר מצאתי...."

    * היות שמתחילים להיגמר לי שמות לגיבורי סיפוריי, אני מתחילה לבחור שמות שמוצאים חן בעיניי מתוך חבריי בקפה. סיפור זה מכיל את השם הראשון שבחרתי -של חברה אהובה בקפה - "שאינה יודעת לשאול"

      . http://cafe.themarker.com/view.php?u=85370

        ומי יהיה השם הבא? אולי שלך?