ז'קונט הסדיסט הטיל עלינו הפעם משימה בלתי אפשרית עבורי - לכתוב קטע אירוטי! מה רוצים מהחיים שלי , לכל הרוחות?! אני תקועה עדיין בשלב הילד האוטיסטי! הנה הניסיון העילג שלי יאללה, בואו ותקרעו לי את התחת! אה, ו"כותב וחושב" יקר. אם אני אמצא פארוידה מרושעת על זה בבלוג שלך!! ווואו וואו וואו מה אני יעשה לך!!!!!
נמר יקר שמע קטע.. בסדנת הכתיבה שבה אני משתתפת , הטילו עלינו תרגיל, לכתוב ספור ארוטי.
אתה צוחק עכשיו, נכון? לכן כתבתי לך (למרות שתיקת הגמילה שלנו). לא יכולתי להתאפק, בעיקר מתוך זה שאני מכירה את חיבתך לאירוניה. כי מה לי , ולארוטיקה? אני? שלובשת כל בוקר את הגוף הישן כמו ג'ינס מהוה, מבלי לתת עליו את הדעת שאוכלת את אותו הסנדוויץ במשך שנים? מה לי , ולהנאות העדינות האלו של הגוף? אני, ששמרתי אותו הגוף תמיד על משטר חמור של דיאטה והשארתי לו רק את סיפוק הצרכים המינימליים ביותר, מחשש שיתרגל , חלילה , לטוב, ויתחיל לדרוש ממני עוד ועוד?
הלוא מי עוד, כמוך, מכיר את שנאת החושניות שלי ?
אז זהו, רציתי לספר לך את זה, ועכשיו אפשר לחזור חזרה לנשיית השתיקה . (אגב, תראה כמה שצדקתי! תראה רק מה קורה , כשנותנים לגוף הזה פתח ומרגילים אותו לחומרים משובחים! זה עלה לנו במחיר הידידות!)
בכל מקרה, אני כבר חזקה הרבה יותר ממקודם . מרגישה שבקרוב מאד נוכל להתחיל להחליף בינינו מכתבים ידידותיים ,כמו בין שני מכרים שלמדו לחבב מאד זה את זה מזמן. שני סוסים זקנים שנשאו עגלה זה לצד זה למשך זמן, אכלו יחד מאותו הקש ועכשיו, משפרשו, הם נהנים להיזכר.. זה כבר כמעט שלא כואב. חזרתי לחיי הקודמים, לתפקוד מלא, ורק ברגעים בודדים, (תרתי משמע ) הלב, לפתע, נצבט והמיצים מתחילים לרחוש.. אבל עזוב, לא התכוונתי בכלל להיכנס לזה.
אז ביי, ותודה על ההקשבה
רק ש... עכשיו, כשאני נאבקת עם המטלה הזאת, של הסדנה, ומחפשת איזו חוויה מהעבר שאולי תיתן לי קצה חוט , אני מוצאת את עצמי נזכרת בנו. (אני שוב בוכה קצת, תתעלם. מה לעשות? זה חייב לצאת איכשהו מהמערכת. בכל זאת...) חשבתי , למשל, על הרגע ההוא , שם, אתה יודע. שאחרי המון, המון, שנים שבהם המוח, ואחריו הגוף הסכינו כבר עם הידיעה שלעולם לא יהיה גבר שארצה. שארצה באמת. לא כזה שאצטרך לכתוב אותו עבורי מחדש, גבר שיסעיר אותי , כזה, שיהיה ברור לגמרי שלעולם לא אוכל להשיג אותו, להשיג, במובן של לעקוף. גבר שעליונותו הברורה עלי תישמר. שיכבוש אותי , את כולי, שיכניע בי את הסוסה הפראית. שירסן אותי, מלשון רסן. שירתום אותי למחרשה שלו . כי , מה לעשות, אני זקוקה לעליונות הזאת, אחרת, אני מתחילה להוביל בעצמי את הריקוד, ושוכחת להיות האישה... אתה יודע.. נו.
ואז, כשפתאום מצאתי אותך, על כל צדדיך ופניך הבלתי מתקבלים על הדעת. על העוצמות שבך והסתירות שדרות בך בכפיפה אחת , שרוחשות וגועשות בך מתחת לעור , עד שלא מובן כלל איך ניתן לאגד אותן באיש אחד ,ועוד עם ציפוי כל כך תרבותי מלמעלה . כמו קרן אור , שהיא לבנה בגלל שהיא מכילה את כל הצבעים יחד . כל כך רציתי להיות לך למנסרה. לשבר את הקרניים ולבחון כל צבע וצבע...וחיכיתי כל כך למפגש הראשון שלנו לבד, בהתרגשות בסערה בחשש בפחד ביראה בריגוש בהתלהמות ברעב בכמיהה בתאווה ובחרמנות אין סופית , בתיאבון שנפתח בבת אחת לכל שנות הרעב שבו לא חשתי עד הרגע הזה ופתאום... ובאתי אליך עם כל אלו יחד, ונכנסתי, ארוזה עטופה ומוגנת במעיר העור העבה וחיבקת אותי ולחשת "חיכיתי לך.." והעולם שלי התנפץ וחומותי נפלו ועמדתי שם , נשורה מכל הישגי כבוגרת חשופה בפניך, פראית ופגיעה , והתנפלתי עליך כמו ניצול אונייה וטרפתי אותך בשם השנים ההם , וגם עבור שנים רבות נוספות של רעב עתידי.
אוף! בחיי שלא התכוונתי להיכנס לזה עכשיו! הרי החלטנו , החלטה נכונה! ותראה איך שהתפרקתי ככה פתאום! אל דאגה. זאת רק אני. יש אנשים כאלו, שמכורים לרעב. כי השובע הוא המוות. גם כשהוא כל כך, כל כך מתוק .
רק רציתי לחלוק איתך. ועכשיו ביי.
נ.ב באחד מימי השבוע שעבר יצאה השמש , אחרי כל אותם ימי סגריר ניצלתי הפסקה קטנה בעבודה, ועליתי על הגג לעשן סיגריה ישבתי על הכורסה המזדמנת, הנחתי את רגלי על המעקה , השענתי את ראשי לאחור והתמכרתי לחסדי החמימות הנדירה בעונה ולרגע אחד של שקט נדיר הנחתי את המחשבות ללא השגחה. ופתאום חדרת אלי,במלוא העוצמה!. הרגשתי משהו שבא לי למטה, מתנפח ומתעצם - נשבעת לך, נמר, עמד לי! ריכזתי את כל המחשבה על הנקודה ההיא , ומשהו התחיל להתפשט לי בכל הגוף כמו אדווה סביב אבן שנזרקה למים, ולכל מקום שזה הגיע זה הפך את האברים שם לכבדים כמו בטון אבל גם לקלים עד ריחוף ולא הצלחתי לבחור בין מה יותר - כבד , או קל. הרגשתי שאני מתנפחת כמו בלון בטון ומרחפת באוויר , ובגלל שלא זזתי בכלל לא הצלחתי לדעת מה הגבולות של הגוף שלי , איפה אני מתחילה או מסתיימת. המשכתי לרכז את המחשבה על אותו מקום וכמעט שצעקתי מרוב הפתעה . ואז הרגשתי שמתחילה לי משהו מסוג ממש לא מוכר - לא מתכווצת ופועמת אלא משהו מתרחב ונפתח ושוב איבדתי לגמרי את תחושת הגבולות שלי והיתה לי הרגשה שאני נפערת לגמרי ובולעת את על העולם עוד שניה , והיתה לי הרגשה שאני עומדת להשתין אבל זרמתי עם זה וכל הזמן המשכתי לסירוגין לרכז את המחשבה ולהעלות בזכרוני החיוך שלך, כשאתה באמת נהנה ובום! התפוצצתי לתוך אחת ארוכה במיוחד, ושונה, נפערת כזאת , ומתפשטת ואני לא מאמינה שאני מספרת לך את זה .
ואז נרדמתי לשינה מתוקה של כמה דקות. וכנראה שזה עשה משהו לעור פני, כי כשירדתי בחזרה למשרד, המזכירה חייכה אלי ושאלה "מה קרה"?
עכשיו באמת סיימתי אל תקרא את זה, בעצם.
|