אני חושבת שאתחיל קודם כל ב.

ב04/01/1983 הכרתי זוג אנשים נפלאים שלימים גיליתי שהם ההורים שלי והם אלו שהביאו אותי הלום.

לאבא ולי יש קשר מיוחד, ובכלל, אפשר לומר שאני ילדה של אבא. שלא תטעו לחשוב, אני אוהבת את אימא שלי, אבל מאז ומתמיד היה לי קל יותר לדבר עם אבא, על הכל.

אולי זה קשור לגלגול הקודם ומה שהיינו אחד בשביל השני. וזה עוד לא המקום לפרט על כך.

בכל מקרה, זוג ההורים שנבחרה נשמתי להגיע אליהם, טיפחו אותי למה שאני היום, ואני מודה להם על כך בכל יום ויום.

אני זוכרת שההחלטה להיות מורה, התקבלה אצלי כבר בגיל חמש. חזרתי מהגן והכרזתי שאני רוצה להיות מורה.

באופן טבעי השאלה הראשונה שאבא שאל הייתה אם אני יודעת בכלל מה זו מורה ומה תפקידה, כי ילדה בגילי מכירה רק גננת....

הסברתי לו שמורה מלמדת דברים חדשים בצורה מעמיקה יותר מגננת ושמורה גם מחנכת.

לא היה דרוש יותר מזה כדי שאקבל את הלוח הראשון שלי, לוח קטן וירוק, עם קופסה מלאה בגירים.

לאחר כמה שנים, כשכבר למדתי בביה"ס, הייתי חוזרת הביתה ומלמדת את אחותי שקטנה ממני בשלוש שנים, את כל מה שלמדתי באותו יום. זה כנראה מאד השתלם כי הציונים שלה היו מעל הממוצע...

לכשגדלתי, חשבו ששגעון ההוראה יעבור לי, אבל אני המשכתי בדרכי באמונה שלמה, ובלי להירתע מכל מה ששמעתי על המערכת הזו שנקראת מערכת החינוך בישראל....

גם בצבא התעקשתי להיות מו"ח (מורה חיילת), ובראיון הסברתי שאשרת בכל תפקיד שייתנו לי, כי צרכי צה"ל קודמים לכל, אך אשמח אם צה"ל יתרום לי חזרה, ויהווה עבורי קרש קפיצה,כי מורה אהיה יהיה מה שיהיה. ואם אפשר לקבל קצת ניסיון ולשרת עם מוטיבציה גבוהה, כך שכולם יוצאים מרוצים, למה לא בעצם?

זה שכנע אותם כנראה, כי שירתתי שנתיים כמו"ח בחיפה.

גם כעת, כשאני  מסיימת אוטוטו את התואר, למרות מה שאני יודעת ושומעת על משרד החינוך, אינני נרתעת אלא רק מאוכזבת. ידעתי לאן מועדות פניי ואף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים.

אני הולכת בגאון אחרי החלום שלי שמתגשם בשנים האחרונות.

תמיד אמרתי ותמיד אומר, שעדיף לעבוד בעבודה שאתה קן אליה עם חיוך בבוקר, מאשר עבודה שאתה מעדיף להמשיך ולישון במקום ללכת אליה בבוקר.לקום לעבודה עם חיוך. זה הכי חשוב. וכשאין את זה, זה לא שווה ולא משנה כמה מרוויחים כספית.

אז זהו, זה התחום המקצועי ושורשיו בחיי.

בפעם הבאה נחשוף תחום אחר. =]

יוניתוש'