מתקתקות יתר ונסיון לרצות את הקוראים היו מנת חלקי כשרק התחלתי לכתוב, עם הבלחות קצרות של הצד האפל שבי שהציגו באופן מפוקפק את הנפש הצחה שרציתי לתאר. הצלחתי לטפח לי עדת קוראות, אפילו בבלוגיה הלא מסבירת פנים בעליל של תפוז, והייתי מפרסם את חומרי התעמולה העצמית שלי חדשות לבקרים.

מדי פעם בפעם המעטפה הכתומה של תפוז הבהבה בהודיעה על מסרים נכנסים. ולפעמים, בין ההתרעות על תגובות חדשות בבלוג והתכתבויות של מה בכך, הופיעה הודעה בסגנון "קראתי את כל הבלוג שלך ואהבתי". כך גם מתחיל הסיפור שלנו.

אני זוכר שהגבתי בנימוס, בעניין דל, אבל נוצר רצף התכתבויות מתוך הדחיפה שלה לכך. די מהר התברר ששפטתי אותה בחופזה. היא כתבה מדהים, ציורי, צבעוני ומלא ברק. בתוך בליל ההתכתבויות גיליתי על האמא היהודיה האמריקנית שלה, על האבא הגרמני שנשאר כאן בארץ, שהיא עכשיו בדרום אמריקה, טוחנת קוק עד שיפול לה האף (או הציצי) ומנהלת רומן חרב בלתי אפשרי בעליל עליו לא הסכימה להרחיב. תהיתי ביני לבין עצמי על מה היא אוכלת סרטים.

חילופי הדברים נמשכו ובסופו של דבר קניתי את אמונה והיא חשפה בפני את פרטי הרומן (בנקודה זו אזכיר לך שחשוב מאד לשתות מים, גשי והביאי לך כוס והכיני את עצמך לבאות). במשך קרוב לשנתיים סיפרה, היא מנהלת פרשיית אהבים סוערת עם אחיה מדם, הגדול ממנה בשנה. הם טסו לדרום אמריקה כדי להיות יחד באין מפריע, בלא צורך להסתתר.

פתאום כל הדברים שנאמרו בנסיון לעודד אותה כשלא ידעתי במה מדובר, גרמו לי להרגיש פשוט טיפש. אבל איך יכלתי להעלות על הדעת? בקושי הצלחתי לישון באותו לילה. "מה אני אמור לחשוב על זה?", "איך אני אמור להתייחס לזה?". היה כמעט בלתי אפשרי לראות מעבר לטאבו. לקח לי זמן להתגבר על התסכול. אבל בסופו של דבר חשבתי לעצמי, "אם לא אני, מי יטה אוזן לנשמה התועה הזו?". נזכרתי בסיפור על האנדרוגינוס מתוך "המשתה" של אפלטון וצמרמורת עטפה אותי כשראיתי בראשי את חלקי הבשר נתפרים חזרה.

הפנמתי את העובדה החדשה שהבטן שלי עומדת לעבור תהפוכות, הדלקתי את האמפתיה והגבתי להודעת הגילוי שלה.

הסיפור המשיך לצבור נדבכים, היא סיפרה שהיא מרגישה את הסוף, הם רבים, הוא נעלם לפעמים בלילות. היא בעיקר מתמסטלת. חושבת הרבה על חזרה לארץ כדי שתוכל להיות כאן והוא שם, אולי המרחק יועיל במשהו. בד בבד מצאתי שאנחנו משוחחים המון גם בלי שום קשר לסיפור. מסנג'ר והרבה ממנו. כשהחליטה לעזוב את דרום אמריקה וחזרה לארץ נוספו לנו גם שיחות טלפוניות. שוחחנו בלי סוף, כתבתי המון. החלה להווצר שם קירבה. היה בה משהו. היא אהבה לשחק Guitar Hero ו-GTA, היתה נרקוטית משהו, קראה כל מני ספרי פנטזיה. היו לה תחביבים של גיקית, אבל הפריביליג' (זה שבאיביזה) לא היה זר לה. היה לה טעם, אופי.

אמא אמריקנית כבר אמרנו? חלק ניכר מהשיחות שלנו היה באנגלית. היה בזה משהו מאד משחרר, כי גם אם אפשר לטעות ולחשוב שחייתי בארה"ב כמה עשורים, עדיין הדיבור בשפה האנגלית מצריך ממני קורטוב נוסף של מאמץ ששולל חלק מהחירות לחשוב על הדברים שאני אומר, מה שיוצר סוג של זרימה מאד נעימה.

באורח פלא מצאתי את עצמי מפתח רגשות כלפיה, אפילו מרחוק, והיה די ברור שמשהו מתבשל שם לא רק מכיווני. מדי פעם הופתעתי מעצמת הרגשות המתפתחים אצלי והייתי מוטרד מאד מהסיטואציה אליה נקלעתי. מעבר להתמודדות הנפשית הקשה עם הטאבו, גם לא רציתי, במידה שאמצא את עצמי חוצה את הקו, להיות ריבאונד. אולי גם היא הרגישה ככה כשאמרה לי שהיא רוצה שנפסיק לדבר. אבל גם אם המינון ירד, לא הצלחנו להתנתק.

זה היה חייב להגיע לידי פתרון איכשהו ולאחר שיחה מלאת רמזים במסנג'ר קבענו להפגש מעכשיו לעכשיו. חצי שעה לאחר מכן מטר שישים של יופי טהור יצאה ממונית בנקודה שסיכמנו עליה, פסעה מספר צעדים ונכנסה אל הרכב המצ'וקמק שלי. היא חייכה אלי חיוך גדול והמשיכה לנעוץ בי מבט ירקרק ביתר תשומת לב משך כל הנסיעה. נסענו לחוף הים של יפו, קרוב לגרפיטי הענקי של "Live to Surf, Surf to Live" שיצרנו אני וחבר בשלהי גיל שש-עשרה כשהעולם הסתכם בים וקצת תל אביב.

אני זוכר שחיפשתי את האור הנכון לראות אותה בו ונראה שזה די מצא חן בעיניה. היא מצידה התעסקה בידיים שלי ובקשר ביניהן לצלילים להם האזינה. כל כך רציתי לנשק אותה, אבל הסיפור שלה ריחף כענן שחור מעל ראשי. "אם לא יקרה משהו היום לא יקרה לעולם" חשבתי לעצמי, אבל לא יכלתי להביא את עצמי לידי כך. הלב שלי נשבר.

אחרי הפגישה הפסקנו לדבר, אבל ראיתי שהיא לא הסירה את עצמה מרשימת מקבלי העדכונים לבלוג שלי. המשכתי לכתוב עליה. מדי פעם היא צצה במסנג'ר, נשארת לכמה דקות כאילו מתכוונת לפנות אלי ונעלמת.

משהו קינן בי משך כל הזמן בו היינו בקשר. משהו לא הסתדר, לא היה נכון. אבל כיבדתי אותה כאדם ומעבר לכך, אהבתי אותה, לכן לא ניסיתי לבדוק פרטים אודותיה. כמה אני אוהב לסמוך על אנשים בניגוד לאינטואיציה שלי.

כשהפסקנו לדבר והספקנות כרסמה, הרשיתי לעצמי לגגל אותה ולקרוא את ההתכתבויות שלה בפורומים של תפוז. כאב לב. הפרטים הסותרים שעלו מהחיפוש הקצר הזה הניעו אותי לבקש מחבר ג'סטה קטנה.

התברר שפחות או יותר כל מה שסיפרה היה שקר. חוץ משמות החתולים (שהופיעו בחיפוש בגוגל), והנרקוטיות המתפרצת שלה שתועדה. היא באמת יצאה מקשר זמן קצר לפני שפנתה אלי, אבל לזה שהיתה איתו לא היתה כל קרבת דם אליה. היא פיברקה את השם, הגיל, ההורים. מה שהכי היה מטריד הוא זה: באמת היה לה אח, גדול ממנה, אבל הוא נפטר לפני קרוב לעשור.

התקשרתי אליה. ידעתי שהחטטנות תכעיס אותה, אבל זה לא כל כך עניין אותי כי רציתי לדעת למה. תארתי לעצמי שאין באמת למה, כי אם זה היה משהו מתוכנן מראש, סביר להניח שהיתה טורחת להסתיר את הזהות שלה טוב יותר. בין אם היה למה או לא, לא זכיתי לקבל אותו ממנה. היה "יהיה הכי טוב בשביל כולם אם אני אמות". היתה שיחה בעברית. היו דיבורים על כמה היא שונאת את אלנבי כרגע. היינו אני והיא - היא שרק רוצה לברוח ואני שמשום מה גם בתוך הכעס הזה רק רוצה שהיא תשאר. אחר כך היא נעלמה.

אני לא זוכר כמה זמן עבר לפני שכתבתי את "את חסרה לי". זה גרם לה לצוף לרגע במסנג'ר. היא כתבה שהיא אוהבת אותי.

מאז לא דיברנו שוב. בהעדר המילים שלה נותרו כאבי פאנטום שלא סרו ממני תקופה ארוכה. בסופו של דבר התרגלתי לשקט.

ובתשובה לשאלתך: סגרתי את הבלוג ההוא כדי לא לשאול את עצמי בכל פעם אם היא עדיין קוראת בסתר את מה שאני כותב.