את הפוסט הזה, אני אקדיש למשהו קצת שונה. הפעם אני לא אכתוב על נושאי אקטואליה או איכות הסביבה, אלא על מוזיקה. הפוסט יעסוק בביקורת האלבום החדש של להקה שאני אוהב כבר שנים רבות, AC/DC.

הלהקה האוסטרלית הותיקה, שפעילה כבר 35 שנה, הוציאה השנה אלבום חדש בשם Black Ice. האלבום מבחינת סגנונו, איננו שונה במהותי מהאלבומים הקודמים של הלהקה, שהרי כל אלבומיה של הלהקה דומים מאוד אחד לשני, אך עדיין הוא שווה התייחסות מיוחדת. 

 זהו אלבומה הראשון של הלהקה, משנת 2000. האלבום הקודם, כמו הלפחות שלושה שקדמו לו, היה די מאכזב ברמתו. באלבום הנוכחי, הכיוון הוא שונה לחלוטין. האלבום החדש הוא הטוב ביותר של הלהקה, מזה עשרות שנים, ואולי הטוב ביותר שלה בכלל. הגיטריסט האגדי של הלהקה, אנגוס יאנג, מנגן באלבום את קטעי הסולו אולי הטובים ביותר שהוא ניגן מעולם. כמו כן, שירתו של הסולן בריאן ג'ונסון היא מהטובות שהוא ידע לאורך כל האלבומים שבהם הוא השתתף מאז מות הסולן הקודם בון סקוט בשנת 1980.

האלבום הזה שווה התייחסות מכמה סיבות שזה לא רק עצם איכותו הגבוהה. דבר ראשון, סגנונה של הלהקה, ההארד רו, הוא סגנון שהולך ונעלם בימינו, או שמיוצג ע"י אמנים ברמה נמוכה. לכן העובדה שהלהה הותיקה מוציאה אלבום חדש, שהוא גם טוב באיכותו זה דבר ראוי לציון. דבר שני, לא ניתן להתעלם מכך שהלהקה שחלק מחבריה אף עברו את גיל ה-60, עדיין מנגנת ברמה גבוהה. דבר שלישי, זהו כיוון מנוגד ללהקות רוק ותיקות אחרות שהוציאו אלבום לאחרונה כמו מטאליקה, שבהן המגמה של ירידה ברמה נמשכת.

 את הפוסט הזה, הקדשתי לנושא של המוזיקה. כתבתי על טעמי המוזיקלי, ויחסי ללהקה מסוימת ואלבום מסוים. כמובן שכל אחד מהאנשים הצופים בפוסט, רשאי לחשוב אחרת, ולהגיב תגובות שמנוגדות לקביעות שאני יצרתי בפוסט הזה.