הכתום הכתום הזה (4 קטנות על מרק קובה)
YNET פירסם הסופ"ש הזה מתכונים למרק קובה, מה שהוביל אצלי לפרץ מחשבות אסוציאטיבי-רטרוספקטיבי לגבי המאכל המשובח הזה.
* אני מת על אוכל מזרחי. לפעמים נראה לי שגם אם הייתי אדם עשיר שיכול להרשות לעצמו לאכול כל יום במסעדות פאר, עדיין לא הייתי מוותר על לפחות פעם-פעמיים-שלוש בשבוע של אוכל מזרחי בסיסי: בשרים על האש, שיפודים, סלט ערבי קצוץ דק-דק וכמובן - חומוס. כירושלמי לשעבר, נראה לי שהחומוס פשוט זורם בדמי, ומחייב אותי לחדש את המלאי הפנימי לעתים תכופות.And then there's Kube. במרק הקובה נתקלתי לראשונה כשהייתי ילד. כמה כפות של הנוזל החמצמץ הזה, ושל הקובבות הבשריות הנפלאות שבתוכו גרמו לי להתאהב מיד. "אני רוצה מרק קובה!", דרשתי אז מאמא שלי. והיא, למרות שלא היה שום דבר כורדי במורשתה המשפחתית או הקולינרית - לא התעצלה, מצאה מתכון והחלה להכין לי מדי פעם מרק קובה לארוחת הצהריים. והוא היה טוב! לא שזה הפתיע אותי. אם היא הצליחה לבשל לאבא הפולני שלי גפילטע פיש שגרם לו ללקק את האצבעות מבלי להיות פולניה בעצמה - למה שבקובה זה לא יעבוד?
* לפני כמה שנים עבדתי בחברת היי-טק קטנה באור יהודה. החברה היתה ממוקמת מספר פסיעות ממסעדת נדרה - מסעדת פועלים קטנה עם מאכלים בסגנון עיראקי וכורדי. יש לי פאטיש למסעדות פועלים. תנו לי מקום קטן עם 4 שולחנות, מפה מפלסטיק ותימניה זקנה שמבשלת על קדירה בתוך סיר שעומד שם כבר 30 שנה - ואני מרייר. קל וחומר כשמדובר במסעדה שההתמחות המוצהרת שלה היא.... קובה! בנדרה היו שבעה סוגים שונים(!) של קובה: קובה מטוגן (בורגול, אורז ותפוחי אדמה) וקובה מבושל (במיה, אדומה, דלעת, קישואים). אני פחות הבדלתי בניואנסים, וחילקתי את מרקי הקובה לשני סוגים עיקריים: "אדום" ו"כתום". תמיד העדפתי את הכתום. גם היום. בניגוד לחמצמצות לה הורגלתי, במרק הקובה של נדרה היה דווקא משהו מתקתק. אולי אפילו מתקתק מדי. אבל בכל זאת הוא היה טעים, ואני אכלתי טוב בשנה ההיא באור יהודה.
* שנה לאחר מכן עברתי לעבוד בעוד חברת היי-טק קטנה. הפעם באיזור הבורסה ברמת-גן. כמנהג עדות הסטרט-אפ, נהגנו לצאת מדי צהריים לאכול באחת המזללות שבאיזור, מצוידים בכרטיס הקסם המגנטי המאפשר לך לאכול על חשבון החברה (10ביס, סיבוס וכו'). באחת מהיציאות הצעתי שנשב במסעדת הפועלים הסמוכה למשרד. "יש להם יופי של מרק קובה", שטחתי את הקייס שלי לצמד הקולגות שיצאו לאכול איתי. - "מרק מה?", שאל אחד מהם. - "מרק קובה", אמרתי לו, תוהה למה לא שמע היטב את המילה האחרונה. - "מה זה?", הוא שאל בחזרה. הייתי בהלם. - "אתה לא יודע מה זה מרק קובה?". לא, הוא לא ידע. ממש לא שמע על זה קודם. זה ממש הפתיע אותי. רק לשמוע על מישהו שמעולם לא טעם את המרק הזה היה מפתיע אותי, אז עוד בכלל לא לשמוע על קיומו? איך זה בכלל אפשרי, במדינת כור היתוך קולינרי כמו ישראל? זה ממש היה נראה לי מקביל למישהו שלא שמע על חומוס. באיזו בועה הוא חי? הסברתי לו קצרות מה זה המרק הזה, ותהיתי איך מעולם לא שמע עליו. - "לא יודע, אני אשכנזי. אתה לא?" - "כן. כלומר, חצי. אבל מה זה בכלל קשור? יש מזרחי שלא שמע מעולם על גפילטע פיש?". בחיי שאין לי מושג תחת איזה סלע אשכנזי הבן-אדם הזה חי עד אז, ועד היום כל הרעיון של לא לדעת מה זה מרק קובה - מנה נפוצה ש(חשבתי ש)קיומה הוא ידע כללי - נראה לי תמוה, בלשון המעטה.
* ועכשיו - יש לי מרק קובה ממש ליד הבית. לפני כמה חודשים נפתח מול כיכר רבין ה"קובה בר". שילוב קצת מצחיק לטעמי, "קובה" ו"בר" (מזכיר קצת את השם הדגול "שקם גאלרי". אתם מבינים? "שירות קנטינות ומזנונים גאלרי"), אבל שיהיה. בניגוד לנדרה, בקובה בר המבחר מצומצם יותר (לכיוון ה"אדום" וה"כתום") אבל בהחלט מספיק. המרק טעים, הקציצות (אפשר לבחור מרק עם 2 או עם 3) גם כן והמחיר סביר. חברי ד', הידוע באכילתו הסלקטיבית, התנסה בקובה בר, הציץ ונפגע. מאז הוא מכור, ומפרנס את המקום לגמרי לא רע. הצעתי לו לקנות את הכרטיסיה שלהם - הנותנת 10 ארוחות קובה במחיר מוזל. הוא שוקל את זה. בסוף, אולי אתפתה בעצמי לדיל הזה...
 הכתום היום כתום מאוד
|