כאשר רגע מתחבר לרגע ושעה לשעה

ומשהו בלתי נשלט, עוצר את הדמעה,

אתה רוצה לעצור את הזמן מלכת,

אתה פוחד להידמות לעץ שבשלכת.

אין לך כסות ואף לא הגנה,

בשמי חייך הכחולים מטיילת עננה.

אולי היא תחלוף ולנצח תיעלם,

או אולי אותך תשטוף ותרגיש כחולם.

אין לך ברירה,השעון מתקתק,

הגלגל מסתובב ואותך מנתק.

פקח עיניך והבט על הכל מסביב,

אחרי החורף תמיד מגיע האביב...

ושוב השמיים יהיו כחולים,

והעץ שבשלכת יצמיח עלים.

ועיניך הצלולות, יביטו לשמיים,

יתורו אחרי העננה שנעלמה בינתיים.

וחץ מקופידון טבול בגעגוע,

יחדור לליבך וישכון בו קבוע.

ומדי פעם בהתחלף עונות השנה,

תביט לשמיים ותחפש עננה...

                                                             שרי רוזנטל (עיני)

                                                                                       אשמח לקבל תגובות