שלשום הלכתי לראות את הסרט Berlin Calling, שזה מעין טריינספוטינג בגירסה גרמנית והרבה פחות מוצלחת. לפני סיפור ההתגלגלות שלי לסרט הזה, המלצה חמה על בית הקולנוע שבו הוא מוקרן, למי שחי כאן ומי שמבקר או יבקר. בכל יום מגלים עוד פינה בעיר הזאת שגורמת לך להבין שוב שהיא כנראה העיר המגניבה בעולם. Central Kino ברובע מיטה (www.kino-central.de/home.php) היא עוד אחת כזאת. מוקרנים שם לא מעט סרטים בשפת המקור וגם בגרמנית עם כתוביות באנגלית.

אפרופו סרטים בשפת מקור, שמישהו יפתח איזה קבוצת פייסבוק שתשים סוף לדיבובים האלה בסרטים. גרמניה היא אולי אחת הכלכלות המובילות בעולם, אבל לדעתי די בתופעה הבלתי נסבלת הזאת כדי להגדיר אותה מדינת עולם שלישי. על הדיבוב לגרמנית של הלהיט ההיסטרי שכבש את ברלין בשבועיים האחרונים, "ואלס עם בשיר", הייתי מחזיר את השגריר להתייעצות בארץ. ארי פולמן לא היה צריך להסכים. מעניין אם הוא נתן על זה את הדעת בכלל, אבל גם אם כן אני מניח שלא היתה לו ברירה (הסרט מוקרן בעברית עם כתוביות בגרמנית רק בבית קולנוע אחד בעיר, ב-Hackesche Hoffe ליד אלכסנדרפלאץ. תעשו לי טובה, קחו את החברים הגרמנים שלכם לגירסה הזו).

בחזרה ל-Central Kino, שאגב צמוד לבית הקולנוע של "ואלס עם בשיר" בעברית. נכנסים עמוק לתוך חצר בבניין, שכמו רבים בעיר כאן נראה תחילה כמו מפגע סביבתי ובמבט שני אתה קולט שהוא המבנה הכי ייחודי בבלוק. ברווזון מכוער, אבל עם כריזמה. בפנים קצת קשה למצוא את הקופה, שזה כבר סימן חיובי. נכנסתם פעם לקולנוע שקשה למצוא בו את הקופה? כל הקופות של כל בתי הקולנוע בעולם נראות אותו דבר. קופאי חצוץ מאחורי זכוכית עם מסך שעליו כנראה מסומנים המקומות התפוסים והפנויים. בבאר-קופה ב-Central קונים כרטיס ומורידים שוט של "יגר". הסדרן בכניסה לאולמות הזעירים מחכה שאחרון רוכשי הכרטיסים יסיים להשתין ורק אז מקרין את הסרט. בתוך החדר אין שורות מסומנות אלא כמה כורסאות לא תואמות מפוזרות באי-סדר מכוון. המסך ענק, הסאונד מעולה, כמו חדר הקולנוע שתמיד חלמתם שיהיה לכם.

גם הסאונד במועדון (יש מלה יותר טובה למועדון ממועדון?) Watergate היה מעולה, שלא לדבר על הלוקיישן. ככל שאני מבקר כאן ביותר מקומות, אני מגלה שהלוקיישן זה סוד הקסם שהופך גם מופע בינוני לחוויה די מהנה. וטרגייט כמעט צף על נהר ה"שפרי". ככה שאם התבאסת מהמסיבה לא נתקעת על הספה בכניסה ל"ברזילי" עם מיטב שיכורי הערב, אלא מול מי הנהר שזוהרים באור הזרקורים שעל הצריחים שמעטרים את גשר האבן שחוצה אותו. עם מיטב מסוממי הערב כמובן. התאורה היא עוד שוס – רצועה רחבה של נורות שמשתרעת מעמדת הדיג'יי ולאורך התקרה הנמוכה יחסית ברחבה.

ביום רביעי ניגן שם הכוכב של הסרט Berlin Calling, הדיג'יי פול קלקברנר. את זה לא ידעתי כשהתגלגלתי לשם בסביבות שתיים לפנות בוקר. אני מאחר כרוני, ותמיד טענתי שהדברים הכי טובים קורים לי בגלל זה. למשל, אם לא הייתי מאחר כרוני לא הייתי מתיישב בספסל האחרון בכיסא האחרון הפנוי בשיעור הראשון באוניברסיטה, וככה לא הייתי פוגש את איתי, אחד החברים הטובים שלי. ואם לא הייתי מאחר כרוני הייתי צריך לעמוד כמעט שעה בתור בכניסה למועדון, במקום להצטרף לחברים הדייקנים שלי לישורת העשר דקות האחרונה. יום רביעי, שתיים לפנות בוקר, מאה אנשים עומדים בתור ועוד מאות בפנים. דאס איסט ברלין.

כמו בכל המסיבות הכי טובות כאן הקהל היה "מעורב" – כל אחד יכול היה לעסוק בתחביב המיני שלו, מה שיוצר אווירה די מאוזנת. אני לא איש של טכנו אבל היה מעולה. נראה לי שזה היה טכנו לכל המשפחה, לא בדיוק הארד קור. האבחון הזה גם  הסתדר לי למחרת, כשהקשתי את הכתובת של האתר שהיה מודפס על כמה חולצות שלבשו אנשים שם – והגעתי לאתר של הסרט הזה, שמוקרן כבר כמה שבועות בגרמניה ומטייל בין כל מיני פסטיבלים. הסט שנתן שם קלקברנר היה בעיקר של פס הקול מהסרט, שמטבעו חייב להיות יותר ידידותי לאוזן של הצופה שלא בלע כדור אקסטה לפני ההקרנה.

פס הקול הוא נקודת האור המרכזית בסרט הדידקטי הזה - קלקברנר הוא דיג'יי "איקרוס", שנדפקים לו הראש והקריירה מסמים קשים. תוך שעה הכל מסתדר, עם דילוגים וקיצורים עלילתיים רבים בדרך לסוף הטוב. אבל ערב קודם לכן במועדון לא שמעתי את קלקברנר עוצר את המסיבה ואומר: "אני מבקש מכל החבר'ה שמסתובבים כאן עם פיפטות ובקבוקי קולה להפקיד אותם בכניסה" (יש צורך להסביר פיפטות? לא כאלה עם טיפות נגד צינון, בקיצור). אם הוא היה עושה את זה, אף אחד לא היה נשאר לגמור אתו את הלילה, וגם לא היה בא שוב. די ג'יי כמוהו הרי חי על בליינים שלוקחים סמים שמחזיקים אותם ערים כל הלילה, או כל היום, או כל היום וכל הלילה. הוא מתפרנס בין השאר אבל לא מעט בזכות הסמים, וכך גם המקומות שבהם הוא מנגן, שמאפשרים ומעודדים את חלוקת הכדורים והפיפטות. אז מה הוא נהיה לי פתאום ננסי רייגן.  

יכול להיות שיש פרשנות נוספת שמשנה את המסר של הסרט כפי שחשבתי שהבנתי אותו. באחת הסצנות החברה/הסוכנת של די ג'יי איקרוס תופסת את הלוזר שמוכר לכוכב שלה סמים קשים במועדון. "מה מכרת לו?" היא תוקפת, ונענית שהוא בסך הכל השחיל לו ליד קצת קוק ו-MDMA. היא נרגעת יחסית ורק מזהירה אותו שלא יחצה את הקו הזה. בלי קטמין למשל. אז הנה המסר המעודכן, אם תרצו פקודת הסמים גירסת ברלין 2008, דידקטית מספיק אך לא צבועה מדי: תעשו MDMA! אבל לא יותר מזה. ברלין קוראת לכם, האזנה נעימה.