מרץ ‏2002 תשע-עשרה ורבע

הקדמה: בחורף 2002 פקדו את ירושלים מספר רב של פיגועים. התחלתי לכתוב מונולוג של פלסטינאי שבוחר להיות מתאבד. במהלך הכתיבה אירע הפיגוע בקפה 'מומנט' שנמצא בשכונת מגוריי, כך נבחרה הזירה שבה המספר ממש את ייעודו. הדברים הינם פרי דימיוני בלבד.

כשמנחם בגין ואריק שרון החליטו על הפלישה ללבנון, במה שהתחיל כמבצע אורנים הגדול, כמה ימים לאחר שלוחמי חופש פלסטינאים פגעו, לא בהצלחה מלאה, בשגריר שלכם בלונדון, היית בן שלושה חודשים. בדיוק התחלת להסתדר עם שעות השינה שלך, בן ראשון להורים שנולדו בחיפה ועברו לגור בקריות בגלל מחירי הדיור הזולים שאפשרו להם לרכוש בית עם גינה. אביך היה בן שלושים ושתיים, גיל מתאים לשרות מילואים, אבל בגלל בעיות בגב הוא נשלח לשרת ברצועת עזה ולא בלבנון. היו אז מהומות בשטחים של ערבים שהביעו הזדהות עם אחיהם בלבנון ואבא שלך היה חלק מהכוחות שבאו לאכוף רגיעה וסדר. שם פגשתי אותו לראשונה. כשאני אומר פגשתי אז אני חייב להבהיר שלא ראיתי אותו אבל יכולתי להרגיש את נוקשות עור הנעל הצבאית ואת כובד הסוליה שהיכו בי מבעד למחיצת בשרה – רחמה - של אימי שהשתטחה על הכביש ופונתה על ידי אביך וחבריו בבעיטות ובמשיכות שיער. לאבא היו בעיות בגב, אבל לא ברגליים. כשהיית בן תשעה חודשים, אמך חזרה לעבודתה בבנק, משאירה אותך אצל המטפלת המרוקאית שגרה בשכנות ומנשקת לשלום את אביך שיצא שוב לשרות מילואים, הפעם כחובש במחסום בתוך רצועת עזה. שם נפגשנו שוב.  

אבא שלי נהג בפיג'ו 404 הישנה שקיבל מאחיו הגדול שנהיה קבלן עשיר אחרי שבנה את ההתנחלויות ליהודים על חוף הים היפה ליד חאן-יונס. הידיים של אבא רעדו על ההגה כל הדרך לבית החולים, מתרגש לקראת הולדת בנו הבכור. הוא לא באמת ידע שיהיה לו בן, לא היו מכשירי אולטרה-סאונד במרפאה של האו"ם שפעלה במחנה הפליטים בו התגוררו הוריי וכל בני משפחתם, אבל בכל זאת התפלל לבן למרות שידע שלהיוולד בכלל תחת הכיבוש שלכם זה לא כיף גדול. בכל אופן כשהחייל במחסום סימן לו לעצור התקרב לאוטו תוך שמנפנף באדנות ברובה שלו וביקש 'הווייה', תעודת זהות בערבית כמו שזכר משרות החובה שלו, אבא הוציא את התעודה הכתומה מכיס חולצתו הלבנה, חייך בהתרגשות ואמר בעברית עזתית "נוסעים למוסטשפה, בית חולים, האישה באוטו ללדת" ופנה אחורה והצביע על אמא שלי שישבה מאחור עם אחותה הצעירה, נאנקת, ככה שמעתי אומרים בעברית יפה, מכאבים. "צאו מהאוטו" לא ויתר החייל שידיו הרועדות משמחה של אבי רק הגבירו את חשדנותו. "בבקשה אדוני" ניסה שוב אבי "אנחנו למהר. צריכה ללדת כל רגע" "צאו אמרתי" חזר החייל בכעס והפעם הכניס את קנה הרובה מבעד לחלון והצמיד אותו אל ראשו של אבי. "גדי" צעק החייל אל חברו שהביט על המחזה מתוך עמדת שמירה עטופה בשקי חול "תחפה עלי כשאני בודק אותם, לך תדע אם היא באמת בהריון או שמחביאה פצצה מתחת לשמלה" "בסדר, אני משגיח" ענה לו אביך "המא"ג עם סרט בפנים על כל צרה. חוץ מזה, בכל מקרה יש לה פצצה בבטן" וצחק. אבא חייך לעברם בחיוך מתרפס. אמא ואחותה קללו אותם בלב.   

הבכי שלי כשיצאתי לאוויר העולם התערבב בצרחות של אמא שלי שבדיוק שמעה שאחיה הצעיר, מוניר, מת בהפגנות שהיו במחנה. מת? נרצח! בסך הכל היה בן שלוש-עשרה. הגוף המת שלו שכב שתי קומות מתחת לגוף שלי, קראו לי בשם שלו והבטיחו שאני אביא את הנקמה.   כשהייתי בן שלושה ימים חזרנו, אבא אמא אני אחותה וגם סבא וסבתא, ההורים של אבא, ישר לסוכת האבלים שהקימו ההורים של אמא ליד הבית שלהם.לך היה חדר משלך, צבוע בתכלת אופנתי, מקושט בתמונות של ילדים צוחקים ומיטה מעץ שדפנותיה רופדו בחיות בד רכות ומחייכות. אני גרתי בחדר אחד עם אבא, אמא ושני אחיו הרווקים של אבא. לחדר היתה רצפת בטון ותקרת אזבסט. הקירות היו חשופים ולא מטוייחים וצנרת החשמל המאולתרת שהוטמנה בקירות אך נשארה גלויה לעין שיוותה לקירות מראה של גוף זקן שורידים מכוערים צצים עליו ומסמנים את התערערות יציבותו. דצמבר 1982 היה חודש קר מאוד ומדורה שדלקה במרכז החדר חיממה אותנו, כמו גם השמיכות שקיבלנו מסוכנות הסעד המקומית שפעלה במחנה.  

כשהייתי בן חמש התחילה ההתנערות העממית, האינתיפאדה. אתה בדיוק התכוננת למסיבת חנוכה בגן. היית בגן חובה, ילד יפה ואהוב. ההורים שלך באו למסיבה ומאוד התגאו לראות אותך בתפקיד יהודה המכבי, מדקלם בקולך הילדותי את מילותיו הנצחיות אודות העוול שבכיבוש, את התנגדותו לביטול הזהות היהודית הייחודית ואת צדקת המיעוט ונצחונו על הרוב הנוגש. אנחנו, במה שאפשר לכנות גן, חצר מוזנחת עם שתי מתנדבות מנצרת כגננות, למדנו על המכבים החדשים שלנו, השהידים, אלו שבכל בוקר, עוד לפני עלות השחר הדליקו צמיגים וערמות אשפה בצמתים, תלו דגלי אש"ף שאותם ציירו ערב לפני כן על סדינים וחיתולים ישנים וזרקו אבנים על החיילים שלכם. אהבתי לראות איך הם לוקחים דגל בד, קושרים לו שרוך שבקצה שלו נעל ישנה, בשביל שיהיה לו משקל, וזורקים אותו בכוח למעלה כדי שייתלה על חוטי חשמל ואנטנות. לילה אחד חלמתי שבדרך הביתה מופיע מולי לוחם רעול פנים ומבקש ממני את הנעליים החדשות שקיבלתי לעיד אל פיטר. נתתי לו אותן ורצתי יחף הביתה, נרטב בשלוליות הביוב.  

לפני האינתיפאדה אבא שלי עבד בבית מלון באשקלון. כל העובדים אהבו אותו. "סמי" ככה כינו אותו שם "אתה על הכיפאק, ממש אחד משלנו" בעל הבית שלו בעבודה היה יהודי דתי עם זקן שחור. בקיץ לפני שהתחילה ההתנערות אבא לקח אותי איתו לעבודה. בזמן שהוא ניקה את המטבח אני ישבתי על שפת הבריכה והסתכלתי על הילדים שרצו שם ערומים וצוחקים. המציל, שהיה גם ערבי אבל דיבר עברית יפה הזמין אותי לשבת לידו ונתן לי את המשרוקית ואני שרקתי כשילדים קטנים עברו את החבל של המים העמוקים. אחר כך גם קיבלתי גלידה. אתה ואחותך הקטנה הייתם שם יחד עם עוד עובדים של חברת חשמל. כששאלת אותי למה אני לא נכנס למים הסתכלתי עליך ולא עניתי. המציל ענה במקומי ואמר "הוא לא מבין עברית" ותרגם לי את השאלה שלך. אמרתי שאני לא יודע לשחות וכשהוא הסביר לך מה אמרתי רצת להורים שלך וחזרת עם גלגל הצלה צהוב. "קח" אמרת ונתת לי את הגלגל "בוא".  

כל זה נגמר כשהתחילה האינתיפאדה. הכל השתנה. בהתחלה שלחו את אבא שלי לחופש כי לא היו תיירים. אחר כך הודיעו לו שיותר לא מוכנים שיהיו עובדים ערבים. וככה, אחרי שש שנים של נאמנות זרקו אותו לעזה–זל. בלי עבודה באשקלון אבא הסתובב בבית וברחוב המזוהם עצבני ומשועמם. אחר כך היה סגר ועוצר. בפעם הראשונה ששמעתי את החיילים בג'יפים מכריזים על העוצר, דמיינתי שזה אוטו שמוכר גלידה והתחלתי לרוץ החוצה, אבל אמא תפסה אותי ואמרה "אסור לצאת. יתפסו אותך ויקחו..." ואני התחלתי לבכות. חודש אחרי שזרקו אותו מהעבודה אבא נפצע. הוא היה בדרך הביתה מהים ששם הלך לקנות דגים קטנים מהדייגים שחוזרים מהים ושם זה יותר זול ולפעמים היה אפשר לקבל שם דגים מאתמול בחינם. הוא כבר היה בדרך חזרה עם שקית ניילון ובתוכה דגים לארוחת ערב ואז עבר הג'יפ שאמר שיש עוצר ואבא המשיך ללכת כי רצה לבוא הביתה ואז הם ירו בו. שני חיילים צעקו לו "ווקאף! עצור." וכשהוא עמד הם ירו בו כדורי גומי. שניהם ביחד. הפנים שלו התמלאו בכוויות וכשנכנס לחדר שלנו היו לו דמעות בעיניים ודם על החולצה. אני נבהלתי והתחבאתי מתחת לשמיכה. אמא וסבתא התחילו  להרביץ לעצמן ולקלל את כל היהודים