עשרים ורבע

"אתם רואים כאן משמאל? זה בית הקפה שלי. כאן אני יושב. מומנט. פעם זה היה קצת יותר למטה ברחוב והרבה יותר קטן. ופה זה בית ראש הממשלה"   "הן צריכות לראות פעם פיגוע מקרוב בשביל להבין שאי אפשר אפילו לחלום על שלום עם הערבים. נשים בשחור. אמא שלי קוראת להם שנים בשחור. מאז שהתחילו עם השטויות שלהן הערבים רק הורגים אותנו יותר" היא קוטעת אותי בפסקנות, כשהמכונית בה אנו נוסעים חולפת על פני כיכר פריז ומפגיני השמאל הממלאים אותה.   "די פוליטיקה עכשיו" אני מנסה להמשיך בשלי "בפעם הבאה שתבואו אני אזמין אתכם לשתות כאן צ'אי הודי מעולה" "אם זה בלי קפאין" היא אומרת "ובלי אלכוהול!".   הם נפרדים ממני ליד חנות הדיסקים שברחוב הלל. אני מחזיר את סרט הוידאו ששאלתי בספריה וממשיך לבית המרקחת שליד המדרחוב.

חצי שעה לאחר מכן אני מסיים את ענייני בעיר ומתחיל את דרכי חזרה הביתה. אני פוסע לאיטי ברחוב הלל השומם, שבתי הקפה שבו, למעט זה הנושא את שמו ושמאוכלס בשעה זו, שמונה בערב, מוצאי שבת של תחילת אביב, בפחות ממנין מבלים כולל מלצריות, בחרו שלא לפתוח את דלתותיהם, בשל המצב הבטחוני. בצומת הראשונה אני פונה שמאלה אל רחוב קינג ג'ורג היורד במתינות אל עבר כיכר פריז, שם הוא עוצר ומניח לרחוב קרן היסוד להמשיך בשיפוע תלול יותר את הדרך אל עבר הנקודה שבה מתפצלת זרימתו לעמק רפאים והדרכים ההיסטוריות שהובילו לבית לחם ולחברון. כיכר פריז מאוכלסת במפגיני שמאל, לובשי שחורים ברובם, בשוטרים וחיילי מג"ב ובשתי ניידות שידור של תחנות הטלביזיה המקומיות. ליד מעבר החציה אני נעמד ומחפש בעיני את שירה, שכנה וחברה קרובה, שבזמן האחרון חזרה למחות באופן פעיל ופעלתני כנגד מדיניות הממשלה בשטחים. העניין שאני מגלה בקבוצת המפגינים כמו גם בגדי הספורט המרושלים שלי והזקן בן ארבעת הימים המעטר את לחיי ומדגיש את העובדה שהחזות שלי קרובה לזו של מוחמד יותר מאשר לזו של פרדריק, מעוררים את חשדנותו של שוטר מג"ב העומד מטרים ספורים ממני. "ערררב טוב" הוא פונה אלי במבטא רוסי "אפשר תעודת זהות?" אני מחייך ומוציא אותה מתוך התיק "פעם שלישית השבוע" אני אומר לו "מצטער... מקווה שלא נעלבת" הוא מחזיר לי את התעודה ומנסה לפייס אותי "אני אפילו לא יהודי. רק הסבא" אני מחייך אליו וממשיך בדרכי, מאוכזב ששירה אינה שם.  

עוד מאה מטרים ואני מול הכניסה למומנט, מביט באורחי הבר מבעד לדלתות הזכוכית. הידיעה שעלי לקום בארבע לפנות בוקר ומראי המוזנח מכריעים בעד חזרה הביתה.