עשרים ואחד ורבע

מאז הפציעה של אבא אני שונא את כולכם. אין יהודים טובים. כולכם חארות. כולכם צריכים למות. אפילו אלו שהיו באים לפעמים לתת לנו אוכל בקופסאות שימורים, חיתולים ומזון לתינוקות, כבר היו לי עוד שלושה אחים קטנים, ושמיכות ישנות שאספו בתל אביב, גם אותם אני שנאתי. אכלתי בתאווה ושנאתי. התחממתי בשמיכה, שבימים הראשונים היה לה ריח של חופש כמו שראיתי בטלביזיה, ושנאתי אתכם. אמא אמרה שצריך לזרוק את כל היהודים לים שיאכלו אותכם הכרישים. אחותה אמרה שמסכנים הדגים, יקבלו הרעלת קיבה וצחקה. כמו בדרך כלל, קולות של צחוק שנשמעו אצלנו בבית היו קשורים ליהודים, בעיקר ליהודים מתים. אבא לא דיבר, אבל התחיל להתפלל כל יום ולא עישן ברמדאן למרות שאהב סיגריות והיה גומר כל יום קופסא וחצי 'אימפריאל'.  

יום הלימודים בבית הספר היה מתחיל בשירת ההמנון שלנו "בילאדי-בילאדי" ואז המורה היתה מספרת לנו את הסיפור על הגיבור היומי. הגיבור שמת ונולד אתמול. הכי אהבתי לשמוע את הסיפור על אכרם. אכרם גר בחאן יונס והיה בן שש עשרה כשמת. הוא חטף כדורים בלב מצנחנים ישראלים בבית החולים 'שיפא' בעזה. לפני שהוא מת הוא הצליח להתקרב לרכב של החיילים ולקחת משם את הרובה של הנהג שישב באוטו בוכה ומבוהל. אכרם היה גיבור ולא הרג את הנהג, רק אמר לו להוריד את כל הבגדים ושלח אותו החוצה כשהוא ערום כולו עם הידיים על הראש. כשאכרם ניסה לצאת מהחצר של הבית חולים תפסו אותו שלושה חיילים שהיו מחופשים לערבים. הוא ניסה להשתמש בנשק אבל לא הצליח לירות כי לא היו כדורים במחסנית של הנהג, ואכרם שלא היה מוכן ליפול בשבי של היהודים עמד מולם, קרע את כפתורי חולצתו, חשף את חזהו הצעיר והחסון, שעדין לא צמחה בו אפילו לא שערה אחת, ואמר להם בעברית הכי טובה וחגיגית שהצליח להוציא מפיו בכל חייו הקצרים "אני מפה לא זז, אתם יכולים לירות בי" והם ירו. שלושת החיילים ירו בו. שלושה כדורים בחזה ועוד אחד בראש כששכב על הרצפה, החזה שלו מלא בדם והפנים היפות שלו מחייכות לשמיים בהתלהבות של מנצחים. הוא מת במקום. ההלוויה שלו היתה ההלוויה הראשונה שבה השתתפתי יחד עם עוד אלפים שחילקו סוכריות ירו באויר ונשבעו שבסוף אנחנו ננצח. כשהכנסתי את הממתק, שקד מצופה בשוקולד חום וטעים, לפה, החלטתי להיות מתאבד. שהיד.  

בן אחת עשרה וחצי הייתי כשיאסר עראפת הגיע לעזה בעקבות הסכם אוסלו. לבשנו בגדים של חג ועמדנו בצד הדרך ונופפנו לו וללוחמים שבאו איתו בדגלים קטנים של פלאסטין. הבטיחו לנו שעכשיו תהיה לנו מדינה ויהיה יותר טוב. אחרי תקופה קצרה של התלהבות הכל חזר להיות כמו פעם. רע ומייאש. אז כמה אנשים בעזה חיו יותר טוב בעקבות ההסכם, אבל הם תמיד חיו יותר טוב מהמשפחה שלנו, ואבא המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות. אמא אמרה שהשחור של הזפת התחלף בלבן של הסיד ושגם בסיד, מי שאין לו מספיק כוח, טובע ומת.  

בגיל שלוש-עשרה פגשתי אותך בפעם האחרונה. השתתפנו בקייטנה מעורבת של יהודים ופלסטינאים מטעם ארגון שבדי שקראו לו "פרחים של שלום", אני זוכר שאמרו לנו ששלום מתחיל בין אנשים ושבני נוער יכולים להיות גשר של התקרבות. כל בוקר התחיל בשיחה קבוצתית על היחסים בינינו. בין הילדים ובין העמים. בהפסקות השמיעו לנו שיר על זרעים של אהבה SAWING THE SEEDS OF LOVE  ככה קראו לשיר באנגלית. המילה סיד הזכירה לי את הדברים של אמא וגם את אבא שעבד, יום בשבוע, בצביעת הקירות שכוסו בכתובות של הג'יהאד והחמאס שהתנגדו לעראפת בסיד לבן.

ירדתי מהרכב שהביא אותי מפסגת זאב לשער שכם בעיר העתיקה. בעשרה לתשע יאספו אותי החברים שיקחו אותי לאן שצריך. למחסום א-ראם הגעתי בתוך משאית שהובילה כבשים מרמאללה. אחרי המחסום חיכתה לי מכונית שלקחה אותי לבית ששם חיכו לי המפעילים שלי. כשנכנסתי לאוטו הם קשרו לי את העיניים שלא אראה את הדרך. בעדינות. אם הפעולה תיכשל, הם הסבירו לי, עדיף שיהיה לי כמה פחות מידע. הם נתנו לי ארוחה טובה ואחר-כך צילמו אותי בוידאו. הסברתי שם למה אני החלטתי להיות שהיד והחזקתי ביד רובה אם-16 שלקחו ממתנחלים שהרגו כמה שבועות לפני כן ליד רמאללה. כשקיבלתי את חגורת הנפץ ירדו לי דמעות. לא מהפחד. מההתרגשות. מהשמחה. הם חיברו אותה כמו שצריך על הגוף שלי ואחר כך עזרו לי ללבוש את המעיל. השם שקיבלתי כשנולדתי יקבל עכשיו את המשמעות האמיתית והסופית שלו. אני נוקם. אני שמח גם כי אני יודע שאני יביא כבוד למשפחה וכסף שבזכותו האחים שלי יוכלו להתחתן עם נשים מכובדות כי יהיה להם מוהר לתת.  

אתה התאבדת בשבוע שעבר. היית חובש בגולני. כמו אבא שלך. היית בפעילות בקלקיליה וצלף שלנו הוריד אותך בכדור אחד במצח. ראיתי את ההורים שלך בטלביזיה. אחותך סיפרה על השירים שכתבת ועל כמה היית רגיש. ההורים שלך בכו בלי דמעות ואמרו שהיית קורבן של המדיניות של הממשלה של שרון שממשיכה בכיבוש. הסתכלתי על אבא שלך, גבר נאה ומרשים ושאלתי את עצמי מתי הוא הספיק לשכוח את הנעל שלו בבטן של אמא שלי. אני לא שכחתי.  

עשרה לתשע.

הם מגיעים ואני נכנס לאוטו. למכונית יש לוחיות צהובות והנהג מכיר את העיר ומתמצא ברחובותיה בקלות. הוא מציין בקול את שמות הרחובות בהם אנו נוסעים. אני מקשיב לו. מעביר את הזמן עד שיגיע הזמן. ברמזורים של דרך שכם הנהג עוצר ומתלבט עם היושב לצידו "ימינה ליפו או ישר?" "ישר" עונה שכנו, הוא מציית ונוסע במורד רחוב המלך שלמה. הכביש מתעקל מעט שמאלה "עכשיו אנחנו ברחוב המלך דויד" הוא ממשיך. אני נזכר ביום הראשון שבו עבדתי בשדרות. אח של אמא עבד עם המשטרה הפלסטינאית והצליח לסדר לי רשיון עבודה בישראל. זה היה לפני שנתיים. נסעתי עם הבן שלו והוא אמר לי לזכור טוב איך הגענו כדי שאני אחכה לו בסוף הים בצומת שבה יבוא לקחת אותי הביתה. אבל היום לא צריך לזכור. אני לא מתכוון לחזור.   

בעמק רפאים הנהג מתעצבן. "כוס אוחתו" הוא מקלל "בגלל התקלה בשבוע שעבר כולם נשארו בבית". הוא עוצר, מסובב את הרכב בפניית פרסה ואנחנו חוזרים על עקבותינו בעמק רפאים לכיוון החומות. "תבדוק מה קורה בקרן היסוד" אומר היושב ליד הנהג והערבית שלו נשמעת לי פתאום זרה כאילו בעצם הוא ישראלי. פתאום אני פוחד שאולי הוא בכלל מהשב"כ וזה מלכודת. "גם פה ריק" אומר הנהג כשהוא מתבונן בצידו השמאלי של הרחוב בתסכול. "אז תיסע לתחנה המרכזית" מצווה שכנו "שם תמיד מלא". הנהג מאיץ את הרכב בהסכמה "טוב", אבל פתאום הוא קורא בשמחה "וואלה, תראה כיכר צרפת מלאה".   

אני מתבונן בצומת המלאה באנשים המחזיקים שלטים ולפידים. "אלה יהודים נגד הכיבוש" צוחק הנהג והיושב לצידו מוסיף "אנחנו נגד כולם". הנהג עוצר את הרכב על המדרכה שליד הבנק. "תרד פה" הוא מורה לי "כאן זה רחוב עזה ועוד מאתיים מטר יש מסעדה שתמיד מלאה... תלך תראה. אם אי אפשר שם תחזור לפה. כולם יהודים. כולם אותו הדבר". אני יורד מהמכונית והיא נוסעת במהירות ופונה ימינה. השכן של הנהג מספיק להוציא את הראש מהחלון ומברך אותי בחיוך גדול ובזקירת אגודלו הימני. אני מחכה לאור הירוק וחוצה את הכביש לעבר הכיכר. עכשיו אני יכול לראות שיש הרבה מפגינים אבל גם הרבה שוטרים ומכונית של טלביזיה. מעבר לכיכר אני רואה בחור לא מגולח שמראה תעודת זהות כחולה לחייל עם רובה.   

אני חולף על פני המפגינים ויורד לתוך רחוב עזה. בעזה נולדתי וכאן גם אמות. וגם איוולד. יש הרבה מכוניות שחונות על המדרכה וקצת קשה לי לעבור ביניהן עם החגורה שאני לובש. עכשיו אני רואה את הקפה ונושם לרווחה. המון אנשים עומדים בחוץ. מוסיקה חזקה. השומר מדבר עם שתי בחורות יפות. אני ממש ליד, חוצה את הכביש הקטן שמפריד ביני לבין חצר המסעדה. אני כבר ליד הגדר. אנשים עסוקים בעצמם. מעשנים. צוחקים. בחור גבוה מלטף את המותניים של בחורה שמנמנה שעומדת לידו. טיפת זיעה צהובה נושרת מראשי הצבוע אל תוך כף ידי השמאלית. ידי הימנית מלטפת את המתג שבכיס המכנסיים החגיגיות שלבשתי. לפני שבוע הרג מחמוד תשעה יהודים במאה-שערים. אני רוצה להרוג יותר.  

עכשיו אני על מפתן הדלת. עשן הסיגריות חודר לאף והמוסיקה מכה באוזניים. אני בפנים. המלצר שעומד מולי מתכופף ואז נגלים לי פניו של בחור רזה מחזיק ביד כוס עם נוזל כתמתם, אולי ויסקי. כשהמבטים שלנו נפגשים אני רואה שהוא מבין מי אני ובשביל מה באתי. אני לוחץ על המתג. 

שבעים בתולות בגן עדן? אללה-הוא-אכבר? זה לא מה שעובר לי בראש עכשיו. רק שנאה עזה לכולכם וזיכרון של סוליה עבה שפוגעת בפנים.