עמד והתבונן בהן, באותיות, שבתוך הקופסאות. אותיות הא-ב, קטנות, עדינות, שמנמנות, עשויות מתכת זהובה. מבצבצות היו למאות מתוך אותן הקופסאות, כל אות בקופסה שלה, מכל אות, עשרות ומאות בערמה אחת, דבוקות זו לזו. לא הצליח להתיק את עיניו ממראה אלפי האותיות הסדורות זו לצד זו: קרב את ידו, מיששן, התחכך בהן, נמשך אליהן, חמד אותן... הוא היה בסך הכול ילד קטן אולי בן עשר, ולא עמד בפיתוי, היה חייב להרגישן בידיו, ללטפן, ואז, להרימן ולהכניסן לכיסיו שתפחו מרגע לרגע. לא היה סוף לאושרו, וכשהגיע לביתו ושפך את תחולת כיסיו על שולחנו, מתבונן בנצנוץ האותיות, שסנוור את עיניו הבוהקות, לא היה קץ להנאתו. מאז ומעולם חשקה נפשו באותיות, במילים, במשפטים, ערוכים, סדורים, שופעים. בגיל חמש עם כניסתו לכיתה א, קיבל במתנה סידור תפילה, סידור יוצא דופן, כותרתו הייתה, "סידור שנכתב בכתב אשורי". האותיות בסידור בעיצובן המיוחד, הרטיטו אותו, ערפלו את חושיו, סיממו אותו. מאוחר יותר, כשנהג לעמוד מול מכונות הענק של בית הדפוס, שומע את העופרת היצוקה עליה מוטבעות אותיות קטנות ומתוקות, נוקשת בברזל ובנייר שעליו, ובן רגע הוטבע הכיתוב, שחור, מבריק, סמיך, ריח משכר, לא היה מסוגל להתיק עיניו מהמחזה, ובדמיונו, בולע היה את כל האותיות שנוצרו כמעט יש מאין. לא היה מתאים יותר מאשר ללמוד ליצור אותן, בידיו ממש, להחזיק את הקשתית, לסגור את הפרפר, לאחוז היטב בידית, לחרוץ במתכת מעלה ומטה. וכך לאט ובמתינות, לחצוב אותן מהאין המוחלט, לחיים מלאים. "י.ל. מאיר", נכתב באותיות קידוש לבנה, על משקוף המוזיאון מלמעלה. אותיות זהובות, קווים ישרים, ארוכים, חיתוך חד. היה זה מעשה ידיו, עוד כשהיה בבית הספר היסודי, ובעוברו שם, פעם בפעם, הרגיש את האותיות, קוראות לו, מודות לו, על בריאתן. |