תמיד, לאן שאני הולכת, אני חושבת על משהו. לא קרה לי שיצאתי מהבית ולא חשבתי על משהו. בבית אני לא חושבת על כלום, רק רואה טלוויזיה אבל כשאני יוצאת, או לשירותים, או לרחוב, או לישון, אני תמיד חושבת על משהו ואין לי לאן לברוח. שנים ניסיתי, כשהייתי ילדה, לצאת מהלופ הזה של המחשבות אבל כל מחשבה על זה הייתה עוד לופ של מחשבה.
כרמלה, שכבר שנתיים אני שומעת את הנחירות שלה, היא הבנאדם היחידי שאני מכירה שלא חושב אף פעם, היא פשוט עושה. טוב, אולי זה לא נכון להגיד שהיא אפפעם לא חושבת, היא חושבת על עצמה הרבה, היא חושבת על זה שעצוב לה או על זה שהיא מתה, ממש, ממש חייבת לנסוע ללונגל אבל היא לא תחשוב על זה יותר מדי. אם היא עצובה אז היא תבכה, תצרח אם היא כועסת ואם היא רוצה לנסוע ללונגל, היא קונה עוד באותו היום מזרון ים ולמחרת היא כבר בלונגל. לא צריך בלונגל מזרון ים אבל היא תמיד אוהבת להשתזף על מזרון ים, היא שונאת חול ודשא והמזרון המנופח עוזר לה להישאר מנותקת מהסביבה.

רגע אחרי שאני מצליחה לדרבן את עצמי לקשור את השרוכים, וההבנה שאני עומדת לצאת מהבית לטובת משמרת בעבודה, נוחתת לי בבטן, אני כבר לא מרגישה רע עם עצמי, קצת כמו רובוט שמישהו העביר אצלו את הכפתור מ"עצוב" ל"שמח". השוקולדים בחנות ממתקים של הקניון תמיד מושכים אותי למרות שאני תמיד יודעת שאני לא יקנה אותם אפפעם.

"תעביר לי טעמי בבקשה" "לקחת כבר את החטיף משמרת שלך היום?" "ואם לקחתי?" "אם לקחת אז אני לא יכול להעביר לך טעמי" לפעמים אני לא מצליחה להבחין אם הוא באמת אידיוט או שהוא רק עושה את עצמו...העדפתי לחשוב שהוא רק עושה את עצמו. יש אנשים שנכנסים לחנות ובטוחים שהם משלמים על הקיום שלך, גם אם הם לא קונים כלום. אני הכי נהנית לדבר עם אנשים כאלה, המרחק בין איך שהם לא רואים אותי בכלל לאיך שאני רואה אותם לגמרי גורם לי להרגיש כמו מרגלת וזה מרגש. רק מי שעובד בחנות יכול להינות מתחושת ריגול מיוחדת כזאת, רק בחנות אתה שקוע מספיק שעות כדי לראות ולדבר עם כל כך הרבה אנשים, שצריכים אותך באופן כל כך לא מחייב!  הם לא רואים איך מבחינים באהבה שלהם לנכד ואיך רואים עליהם שהם לא יודעים איזה דיסק לקנות וזה מביך אותם ורואים עליהם שהם רוצים לדבר איתך אבל עושים את עצמם כאילו שאתה לא מעניין אותם, או שרואים עליהם שאף אחד לא אוהב אותם. לכן אני שונאת למכור בכוח, אני לא אוהבת לתת את אותו היחס לכל בנאדם, כולם כל כך שונים וצריכים יחס מועדף, יש הרבה שרוצים לקנות ואני רואה עליהם שזה לא יהיה להם טוב, אין מצב שאני דוחפת דיסק אוסף למישהו כזה...כרמלה עבדה פה עוד לפני, אם לא הייתי מגיעה לעבוד פה לא היינו מדברות אפפעם. הכרתי אותה גם לפני, אבל לא יצא לנו לדבר. אחרי שנה בחנות עברנו לגור ביחד, שתינו חיפשנו דירה.