וגם זה לא יעצור אותי.

ואני אמצא את האנשים שלי.

ואני אשבור עוד תקרות זכוכית.

או ברזל.
וגם אם אני אפול אני אקום שוב.

ואני אלמד.

ואני אהיה בפעם הבאה יותר סלע.

ואני אשמור על מה שאני מאמין בו.

גם אם זה ימשיך להשאיר אותי לבד.

כי אני לא אכנע לשום תלות.

ואיש לא יחצה את הגבולות שלי.

ואני אכאב אפילו עוד ימים ושבועות.

אבל אני אמצא את הדרך גם  מזה.

כי שום דבר לא יכול לעצור אותי.

בכל מחסום אמצא את הפיתרון.

הרי כאב לא זר לי. אני מכיר אותו יותר מרוב האנשים.

דבר לא ייקח ממני את מה שהשגתי עד עכשיו.

דבר לא ימחוק.

ותהיינה עוד השהיות כאלה. כמו השלב בדיאטה בו תקרע את עצמך ולא תצליח לרדת.

אבל אני ארד לגדול.

ואעלה בגדול.

ואהפוך כל אבן בשביל פתרון לכל בעיה.

כי עם כל האגו אני יכול בשניות להיות HUMBLE ולשמוע ולקבל ביקורת ולקבל עצות שמנוגדות לחלוטין לתחושות שלי ולאגו שלי. ולנתח אותן מבחינה הגיונית ולראות אם יש בהן אמת. וזאת עוצמה אדירה.

וכמספר הכתפיים שאעמוד עליהם כמידת הצלחתי.

דוד שלי - אחי אימי, קיבל אותי אתמול בפעם הראשונה כמבוגר שיש לכבדו ואת דעתו. מעין רגע שמבחוץ איש לא יבחין בעוצמת דקותו. אבל זה מיילסטון קשה כיהלום. זה ממש מהרגעים הנדירים האלה שאתה מרגיש את הדף מתחלף בספר.

אני אמצא את המקומות שלי.