המסע אל פסי הרכבת וחזרה

‎6

19 תגובות יום ראשון, 23/11/08, 01:10

השנה- 1999.

האזור- פרדס חנה, מערב.

השעה- אחת בלילה. פעילות עומדת להתחיל.

כמידי לילה, גם הלילה אנו יוצאים לטיול. כל הכלבים שבבית, ארבעה במספר, כל הכלבים שבחצר, שמונה נוספים. שנים עשר משתתפים ואני.

אנו בקצה העיר. הטיול מתוכנן לאזור החורשה שליד פסי הרכבת, זהו הכיוון הכי נוח לטיול עבורנו, עתה אין שם כמעט סיכוי להתרחשות לא מתוכננת.

איני מקל ראש במשימה שלפני, אף על פי כן, מדובר בשגרה. לטיולים כאלה אנו יוצאים חודשיים. תחילה לא יצאו אתי כל הכלבים אולם כיום, איני מוותר על אף אחד מהם. מלבד החתולה, כוולם מטיילים.

ראשית, מיהם הכלבים?

כלבי הבית הם "ג'ק", "ללי" ו"פיצי"- שלושת הכלבים של זוגתי ו"ביזי" כלבי שלי.

ג'ק הוא זכר שעיר כבן שבע שנים, אומנם גדול בגופו אולם כנוע מאוד באופיו, זהיר מאין כמותו. אם אגיד היסטרי לא תהיה זו הגזמה.

ללי, שחורה, בינונית, מומחית בהשגת מזון. כלום לא נעלם מעיניה, מאומה אינו מתחמק מאפה. גילה כחמש שנים, גם היא כנועה ומעדיפה להתחמק מעימותים עם הכלבות שבחוץ.

פיצי היא המצטרפת החדשה. רק בשבוע שעבר החלטתי שגם המכשפה הזקנה הזו תצא לטייל, כמו כולם. הכלבה בת שתים עשרה, אולי שלוש עשרה שנים. לא ניתן להבחין בעיניה של פיצי. תלתלים מסתירים אותן, סוג טרייר מעורב, קטנה, גם היא היסטרית.

פיצי, לא כשאר הכלבים, עשויה לנעוץ את שיניה העקומות בידיים המושטות אליה. יש לדעת מתי להושיט אליה ידיים ואיך... ומתי לא. רבים כבר ניסו להתחכם... וחטפו. סוג של אאוטסיידרית.

שיער אשר מסתיר את העיניים תמיד מקשה לקרוא את המתרחש בנפשו של כלב אולם, אצלנו בבית מאמינים שתלתלים אלה הם שריד אחרון בהחלט לחינניותה של הכלבה. על תספורת אין מה לדבר.

אלה הם כלביה של זוגתי. שלושתם, כפי שניתן להבין, היסטריים, כנועים במידה רבה ומפונקים. לדעתי, דרושים לנו חודשים נוספים יחדיו כדי שהדברים ישתנו. הטיולים הליליים, בהדרגה, ישפיעו עליהם לטובה.

גם "ביזי"- כלבי האישי, בין הכלבים שחיים בבית. קשה לתארו במשפט קצר. פיטבול יפיפה שהתגלגל לביתי ללא תכנון. שבע שנים גילו, אציל נפש וממושמע, דומיננטי ביחסו לכלבים אך רגוע ונשלט בקלות. תוקפנות וחוסר סבלנות לכלבים זכרים עלולים להתעורר בו בעת שאחת הכלבות מתייחמת, אך גם בעת שהוא נלחם, נוטה ביזי להשתמש בישבנו וממעט להשתמש בשיניו.

אם אין סביב שום נקבה בוערת, ביזי לא רק בטוח ביחסו לכלבי הקבוצה, במידה רבה אף עוזר לי לשלוט בשאר.

בבית שבו אנו מתגוררים בחרנו משום אפשרויותיו להכיל כלבים. בית פרטי בשולי העיר, חדרים לרוב, מרפסות, ובעיקר, חצר ענקית. המרחק מהבית לרחוב שמאחוריו הוא כמאה מטר. בלב השטח מבנה ששימש עד לאחרונה מחסן גדול אך תפקידו הוסב והוא משמש עתה למגורי כלבים, חצר מגודרת סביבו. זהו היכל מפנק במיוחד. עתה, בעונת החורף הוא בנוי כוכים מרופדים מכל כיוון.

בחורף, ישנם כלבים הזקוקים להגנה מפני הקור בפרט כשהם ישנים. ניתן להכליל ולומר שכל הכלבים שפרוותם קצרה זקוקים לפינות סגורות ממשבי אוויר, מרופדות וחמימות. הם אף בנויים להעריך ממש פינות אלה.

אם תתקרב למבנה מאוחר יותר בלילה ידמה לך שהקירות עומדים להתמוטט. כה רמות הנחירות הבוקעות מאחוריהם. לא יאמן, סביב כלבים לרוב ואלה קולות הלילה אצלנו בחצר.

דיירי ההיכל הם האחיות "גילי" ו"ורו", "בינה" המגודלת, "תכלת" וביתה "טוקה". אלה הקבועים. "חאקי" ו"דיצה" שייכים לידידים אך על אף זמניותם הריהם דיירים לכל דבר. שניהם כלבים יציבים מבית טוב, שהמאמץ לשלבם בחבורה הוכח כמשתלם.

אם תחפש היטב תגלה באחת הפינות את "גזר". את גזר מצאתי לפני כשבועיים משוטט ליד הבית. ככל הנראה הושלך ממכונית על הכביש הראשי. בערך שנתיים גילו.

תחילה התקשה הכלב למצוא את מקומו בחבורה. היה מתחבא בפינה ואפילו קערת המזון לא שלפה אותו ממחבואו. היום, שבועיים אחרי, אין כמעט זכר לפחדים שאפיינו את קליטתו. מתרוצץ, מציק ולא מרפה. חיבה מיוחדת רוכש גזר לזנבה של תכלת. בכל הזדמנות אוחז בו, ניתלה ונגרר אחר הכלבה שלא מצליחה לנערו מעליה.

אף על פי כן, עדיין נוטה גזר להסתתר בכוכי השינה ולא תמיד ממהר לחשוף את מחבואו.

בשעה זו ערים כולם. המתח רב. גזר, אף הוא מתרוצץ מצד לצד. הכלבים בחוץ וכמותם גם הכלבים בבית. הכול עומד לקרות. טיול ריצה ופעילות ואחריו, האוכל. כולם רובצים, עיניהם פקוחות.

עיניו של ביזי כלבי עוקבות אחר כל תנועותיי. כשאני מגרד בראשי מחסיר לבו פעימה. הוא ממתין.

ביזי הוא הראשון לקלוט את הרגע. רק הבטתי לעבר הנעלים אשר בפינת החדר וכבר הוא קם ואץ להתייצב ליד הדלת.

המהומה מתחילה עוד בטרם סיימתי לשרוך נעל אחת. בבית כבר התרגשות גדולה. ג'ק מתרוצץ מחדר לחדר, ללי מביטה בי ונובחת. פיצי, הזקנה, מותחת את איבריה וללא אומר נעמדת אף היא ליד הדלת.

חגורת הולכה אחת סביב צווארי, שלושה ביסקוויטים בכיס החולצה ולא יותר. אני זקוק לביסקוויטים רק כדי לתגמל כלב בעת שהוא מניח ומרפה ממזון שאותו הוא מוצא בשטח. כך זוכים אצלי בפרס מזון. מגיע... לפעמים סתם, כדי להפיח עניין במשועממים.

עלי להזדרז. תוך שניות יתחילו הכלבים בחוץ אף הם לנבוח. אין זה רצוי. לילה. זהו, יוצאים. בריצה אני חוצה את המרחק להיכל הכלבים וללא שום עיכוב, פותח את השער הקטן לרווחה. כיוון שכולם מנסים יחדיו לצאת מהשער, דרוש כוח עצום כדי להיחלץ מפקעת הכלבים. איני מחכה. יסתדרו. אני כבר רץ לרחוב.

זו חבורה גדולה, כלבים שהיו כלואים בין קירות יממה שלמה. יומם עומד להתמצות בשעה הקרובה.

כשאני מזהה את פיצי הזקנה ואף את גזר, תמיד הם אחרונים, אני מתחיל בתנועה מהירה מערבה, לכיוון הפסים. רצים.

רוב החבורה דוהרת לפני, אוזני הכלבים מתנפנפות בעוז ברוח הנגדית. אויר קר טופח על פניי. אויר נקי.

אני תר בעיני אחר אבנים קטנות. הנה אחת, הנה עוד אחת וכבר חופני מלא. כך אני חש בטוח. עם אבנים, ידיי ארוכות עד בלי גבול. כקוסם אשר ידיו בכול מקום.

ריצה של עשרות מטרים והראשונים עוצרים, מחכים. אומנם הכיוון כבר ברור לכולם, אך ישנן כמה אפשרויות הגעה. יתכן שאבחר בפנייה הקרובה דרומה אשר מתעקלת בהמשך, יתכן שאמשיך ישר ואבחר בדרך אחרת. מגוון האפשרויות בולם את הקבוצה מלרוץ לפנים. בכל מקרה, אם יבחרו באחת, אבחר אני באחרת.

כיוון שאני מבקש לשלוט בתנועת הכלבים במשך הטיול אני זוכר היטב כלל חשוב אחד. זוהי חבורת כלבים. אין בחבורה זו אף לא אחד המעוניין למצוא עצמו לבדו! כלל כלבי זה הוא משענת רבת עוצמה. עם חבורת חתולים לא הייתי חוזר לביתי כפי שיצאתי ממנו.

אומנם טיול עם חבורת כלבים מהווה סכנה שכן חלק מהחבורה, נאמר שלושה כלבים עשויים למצוא עצמם מתעכבים ומרחרחים יחדיו וחשים נוח זה בחברת זה. מנגד, די שאלכוד את תשומת לבו של אחד מהם כדי שהפרחחים יגיעו כולם בריצה. העניין הוא להצליח ליצור סחף תנועה שיפעל לטובתי. שכנוע הראשון, יחסית, הוא הקשה מכולם, הבא אחריו קל יותר, אחריהם זרם כלבים רצים.

יש לי את כל הסיבות לנוע מהר, ברצף, לא לחכות לאף אחד. (לפעמים רק לפיצי הזקנה). על כולם להתרכז בעיקוב. המרחרחים והחולמים עלולים לגלות שהחבורה כולה פנתה לדרך מקצרת כלשהי. משום כך כולם דואגים, מתוחים. התנועה זורמת במהירות.

מנגד, האחריות אינה על הכלבים בלבד. אפשר הרי שמישהו ילכד מאחורי גדר או יפצע חלילה ומשום כך יתעכב. לפיכך אם מישהו חסר דקות רצופות אני משמיע שריקה ומחכה. אם האובד אינו מופיע הופכים תנועה וחוזרים לאחור. (זה כלל שרק אני מכיר).

אני יודע כל הזמן מי מאחור.

כך או כך, האפשרות לשינוי כיוון היא סיבה מרכזית עבור הכלבים מקדימה לשמור מרחק מלב החבורה. אני עשוי לשנות כיוון בכל רגע. כל כיוון אפשרי!

האמת, בכלבים אותם אני מגדל הפחד מפני הבדידות מפחיד עוד יותר מהבדידות בעצמה. למזלי, כלביי כמעט ואינם מכירים את תחושת הלבד (מלבד גזר). אולי משום כך החשש כה כבד.

אנו נעים על המדרכה במהירות. לצדנו כביש רחב אך עתה אין בו שום תנועה, רק מכוניות חונות. אף על פי כן, כולם על המדרכה. אין רשות להניח רגל קדמית על כביש. כולם כבר מכירים את הכלל הזה. על כך איני מתפשר.

המדובר באחד החוקים המשמעותיים בטיולנו, למעשה, החוק היחיד. לא רק שבדרך זו הכלבים בטוחים מפני דריסה, זו אחת מסיבותיהם העיקריות להתעכב בצמתים ולחכות להגעתי. כל צומת, קטנה ככל שתהיה, היא סיבה לעצירה. אנו נעים יחד, ממשבצת למשבצת. לקיומו של חוק זה משמעות כללית. משמעות של כוח ושליטה, של מנהיגות ושל שייכות.

על השאלה כיצד חבורת כלבים כה נמרצת נותרת תחת עול חוק כה מחייב, איך כולם נזהרים מקו הכביש, במילה אחת, העניין הוא ניצול הזדמנויות.

הגענו לצומת. הכלבים מחכים אך מזווית עיני אני קולט את טוקה, בתה של תכלת, היא ניצבת בצד החבורה, מחכה, אך רגליה על הכביש... אסור. איני גוער בקול רם, ודאי שלא, סביב הרי כלבים שמאמינים בי, רגליהם בדיוק במקום הנכון. רק טוקה... מעופפת שכמותה, לעיתים היא טועה.

קשה לתקן התנהגות של כלב בעת שיש סביב כלבים נוספים ואם אין ברירה מתקנים בלי להשמיע שום קול. חבורת כלבים? תוספת קול לצורך תיקון נבחרת רק כשאין ברירה אחרת.

אני יורד לכביש ומתקרב לעברה במהירות. גופי ומבטי אינם מכוונים כלפיה. איני מעוניין שתתקן את עצמה, עלי לגרום לה לזכור לבדה. ככל שאני קרב לעברה אני מפנה את מבטי ואת כתפיי לכיוון הנגדי. עלי להגיע אליה כשהיא עוד על הכביש.

עכשיו אני כבר סמוך אליה, ממש צועד לאחור. אם תתקן עצמה עכשיו יהיה עלי להגיב בלטיפה... המעופפת נותרת עם רגליה במקום הלא נכון.

בדממה אני עושה צעד גדול אחורה ונוחת עם כף רגלי בדיוק על אצבעות רגלה של טוקה. רגלה הקדמית. משקל בינוני.

טוקה קצת נבהלת. היא מושכת את ידה אך מתקשה לחלצה ממשקלי. לבסוף, לאחר שנייה שלמה, היא מצליחה ומזנקת אל המדרכה במהירות... נזכרה. כאן היא בטוחה.

אני רוכן לעברה ומחבקה, נבהלה החמודה, יש להטמיע בה זיכרונות מסוימים. הייתה זקוקה לתיקון הזה. כבר שבוע שאני מחפש אותה.

מלבד טוקה אף כלב אינו שם לבו למתרחש. כולם מסודרים בקו על המדרכה, מתכוננים לזנק. אין חסרים. בקול רם אני קורא "קדימה", מוחא כפות ידי ובעצמי פורץ בריצה אל המדרכה ממול. זהו הסימן במלואו.

איני מביט לאחור, לא עוברת חצי שנייה ואין כלב שנותר על מקומו. מזנקים וממשיכים בריצה.

המרחק עד להצטלבות הבאה הוא מאה מטר. הופ.. ח ת ו ל.

ג' ק קולט אותו ופורץ בריצה. החתול בורח, אני מגדיל צעדיי. כחצי מהחבורה נדלקת, מתחיל מרדף.

אני קרוב לאירוע. שני נושאים מטרידים אותי עכשיו: ראשית שלומו של החתול וכמובן, השמירה על חוק הכביש. המרדף עצמו אינו אסור אך במידה והחתול בורח לכביש... על הכלבים לוותר מיד. להפסיק לרוץ וזהו.

ואומנם, הכביש מהווה תמיד הצלה לחתולים, אם לא כביש, אז עץ לטפס עליו או סורג לעבור דרכו.

חתולים תמיד בורחים לאט, לכל הפחות לא בשיא מהירותם. זנבם נישא גבוה, כאילו מנסים לעשות רושם. לשיא מהירותם הם מגיעים רק כשהכלבים קרובים אליהם ממש. כך עכשיו. הכלבים קרובים... הופ.... החתול חומק מתחת לרכב חונה, ממנו למדרכה ממול.

חתול נמלט עשוי להיות גירוי עז. איני סומך על אף אחד.

אני טס בשיא המהירות. החתול מרחק שתי מכוניות ממני, אולי שלוש. אני מזנק אל הכביש מאחורי הכלבים ועוקף את המכוניות דרך הכביש. מהר. מלוא חופן ידי אבנים קטנות. מי יהיה זה שיטעה הפעם. מי יסחף?

זה ג'ק. הוא כבר באמצע הכביש. גם ללי בדרך אחריו, אולי גם בינה.

"לללאאא", עכשיו אני מרעים קולי (חייב) ובבת אחת, ממקום בו לא ציפו דווקא לי, אני משליך את חופן החצץ שבידי. ישר על ג'ק.

ללי ובינה, הכלבות שעדיין קרובות למדרכה מתקנות עצמן במהירות. ג'ק מתאבן במקומו. אנרגיית הציד שבה היה נתון עד לפני שנייה, נחתכה באחת. החצץ פגע בו והבהילו כהוגן. הוא ניצב על הכביש קומתו שפופה.

אני מנסה לגרום לסגת אל המדרכה, אך הכלב תקוע ומאובן.

איני מוותר לו- לוחץ עליו ובעזרת הדיפות ברכיים ודחיפות אני הודפו עד למקומו הנכון- המדרכה. אני עוצר רגע. ראשית כדי לתפוס קצת אוויר וגם כדי לנחם את ג'ק. הוא מייבב חרש ומלקק במרץ את פני. לקקן שכמותו.

האירוע נרשם כהצלחה וכהתקדמות ולו משום שהמרדף הופסק כפי שהופסק, ומשהתברר שוב שהמדרכה היא המקום היחיד שבטוח להימצא בו. אלה החיים.

מנגד, אם החבורה או חלק ממנה הייתה חוצה את הכביש וחוגגת את המרדף ללא הפרעה, הייתי רואה בכך התפוררות, אומנם חלקית, של החוק החשוב מכולם.

הטעויות עובדות לטובתי רק עם אני דרוך ונמצא במקום הנכון.

שוב כולם רצים קדימה. חופני כבר מלא אבנים קטנות. בדרך לשטח לפנינו עוד פח אשפה שכונתי, אי החתולים. כדי לשפר את שליטתי בחבורה אני עוצר מהריצה, מתעכב רגע, ומתחיל לרוץ לצד הנגדי.

כולם מסתובבים ומשנים את כיוונם. רצים הביתה... לא, לאחר שניות אני מסתובב ונע שוב מערבה. מתרחקים.

עכשיו כולם קרובים, רצים לידי. כך אני מעדיף להגיע לאזור החתולים.

הגענו. חלק מהכלבים פורצים לפנים. אני בריצה בינונית, משמיע קולות הרגעה ורץ. בקרבת הפח אני רוקע ברגלי ברעש חזק- כדי להעיר את אחרוני החתולים מנמנומם. אופס... נעלמו כולם. לפחות חמש היו כאן לפני שתי שניות.

בזוית עיני אני קולט על הקרקע שקית אשפה, זבל מפוזר, שיירי מזון. גם ללי, הזללנית, קולטת. אני ממשיך קדימה. כולם רצים אולם ללי, במין ערמומיות, מתעכבת מאחור. גם דיצה, האורחת, לידה.

"ללי" אני קורא בקול והכלבה פונה מיד לעברי- מכירה את התרגולת- זה הזמן לביסקוויט. אני שולפו מכיס חולצתי והוא נעלם בשנייה אחת.

טעים הא?

השטח כבר קרוב. אלה הבתים האחרונים. אנחנו ממשיכים בתנועה. דיצה נראית פתאום שקועה בזבל שללי זנחה אך אני וללי פורצים בכזו ריצה קדימה שלא עוברת שנייה אחת ודיצה מצטרפת אף היא- נחרדת מהאפשרות להישאר פה לבד.

ראשוני הכלבים וודאי כבר בשטח הפתוח.

אופ... בבית האחרון ברחוב, מרחוק, אולי בבית שלפניו, אני רואה אדם יוצא מרכבו, נועלו וצועד לכיוון הבית. עשרות מטרים בינינו.

אני עוצר, שורק, מסתובב, מפנה גב ומתחיל לנוע לכיוון חזרה. שתי שניות ואני מנפנף ידיים וכבר מתרחק בריצה.

האיש נבהל. הוא עוצר ולא זז. הכלבים שכבר קרובים אליו מסתקרנים אולם רובם כבר בתנועה חזרה. בחבורת כלבים גדולה ואנרגטית יש בכל מקרה סכנה. ישנם תנאים בהם הימצאותם של כלבים בחבורה גדולה הוא מצב נפיץ. ממש כך. גם החבורה שלי. אדם זר, בודד בשטח, אלה כלבים. מעצם טבעם הם עלולים להיסחף לקרב משום שבנוסף להיותם חבורה עלולים להתקיים תנאים בהם איני שולט- אדם היסטרי לדוגמה.

התקרבות מצדי, כמו גם היסטריה מצדו של הזר, תפעל לטובת מלחמה. עצירת תנועה תעכב אותה. הפיכת תנועה לאחור תפסיק אותה גם אם כבר החלה. אלה הכללים.

האמת, את החבורה שלי אני מכיר היטב. אין בה נשכנים. לו היו בה כאלה הם לא היו מצטרפים לטיולים כאלה. אני סומך עליהם. אין ביניהם מישהו שינעץ שיניו באדם. גם פיצי, על אף נשכנותה, אין בה סכנה עכשיו. אף על פי כן, אני סומך עליהם כבודדים. להיותם יחדיו משמעות עצומה. לא ניתן לשלוט במתרחש. ואם האיש יבעט... הסיכונים רבים. אני נזהר ולוקח אחריות. איני יכול להבטיח לאיש שלא ייבהל, רק שמאומה לא יקרה לו.

עכשיו כשאני מתרחק בריצה, כשגם "בינה" האחרונה להסתובב עם הפנים אלי, נרגעתי. מרחוק נדמה שגם הזר נרגע ונעלם במעלה מדרגות.

אוסיף ואדגיש שבחבורה שלי הסיכוי להסתערות על אדם הוא קטן, אם בכלל. איני לוקח שום קרדיט לעצמי. הסיבה לכך היא שאין שם אף לא אחד שיצית סוג כזה של אש. מנגד, לו היה אחד כזה, גם בחבורה שלי, היו כאלה שמצטרפים למלחמתו. החוכמה שלי במקרה זה הייתה מן הסתם, להשאירו בבית.

לדעתי, מלחמה כחבורה כנגד אובייקט זר, וכחבורה גדולה עוד יותר, היא מאווה כלבי. חשק, סיפוק והנאה. סוג של שיבה לבר. דמיוני אך קיים.

עכשיו אני עוצר וכורע ברך. מתכנסים ועושים ספירה. כלבי הבית- פה, כלבי החצר- פה, גזר, פיצי, כולם. גילי נדחקת ומלקקת את פני, מין תכונה ארורה. גם לג'ק תכונה כזו אולם גילי מגזימה. לא אוהב את זה. לא יכול לעשות הרבה.

יאללה, לשטח. אני פורץ בריצה, החבורה בעקבותיי. חלק מהחבורה נעלם תוך שניות אל השדה החשוך. הירח צפוי לעלות רק בעוד שעה. עכשיו חושך. הצל השחור המרוחק הוא חורשת האיקליפטוסים שליד הפסים. לשם מגיעים ולא יותר.

אני צועד בחשיכה. לידי גילי, פיצי הזקנה, נדמה שזו טוקה מטרים לפני. ביזי מופיע בערך אחת לדקה, מוודא שאני נמצא, עושה סבוב סביבי ושוב נעלם.

באמצע השדה אני עוצר לנוח. אני יורד על ברכיי ומניח את מצחי על הקרקע.

גילי, כרגיל, מסתערת בליקוקים. אני מחביא פניי בין כפות ידיי ונוחת על האדמה. לפחות ארבעה, אולי שישה כלבים גוהרים מעלי. דורכים עלי.

מזווית עיני אני קולט את גזר אוחז בזנבה של תכלת ומקשה עליה להשתתף בחגיגה. לא מאפשר לה לזוז. עכשיו מופיע חאקי, האורח, ובכל המסיבה שלפניו בוחר לתפוס דווקא את אוזנו המתנפנפת של... גזר.

זהו. תכלת משתחררת ומצטרפת אף היא לחבורה שרודפת אחר פניי.

אני מתיישר וקם לאט. כחצי מהחבורה סביבי. שריקה, נפנוף בידיים ומאוץ קצר.

פריצה בריצה יוצרת סחף משחקי. "לרוץ יחד"- אושר כלבי פשוט וקל- כמו "קוקו" לתינוק. תוך כדי הריצה אני שורק ובבת אחת מסתובב הצדה ורץ אל החורשה החשוכה. עתה אין חסרים, כולם פה.

ריצה בינונית, מתקרבים לחושך.בפאתי החורשה אני שורק ובבת אחת שובר לכיוון ההפוך. אין בדעתי להיכנס לשם עכשיו. חושך. תחילה אני רץ מהר, להחזיק את כולם אתי. רק בלב השדה אני מאט ועובר להליכה.

עכשיו מתחילה הדרך הביתה. הדרך חזרה, בחבורה שלי, תמיד קשה יותר. יתכן שזו שעת האוכל שמריצה אותם אל הבית, אפשרי שזו רק ידיעת הכיוון ואהבת הבית, כך או כך, קשה לשלוט בכלבים מקדימה ותמיד ישנה סכנה של כלבים שיחתכו בדרך הקצרה הביתה. (כבישים). הבדידות אינה מדאיגה מעכשיו, רצים הביתה. ככל שאנו קרבים גדלה הסכנה. משום כך את הדרך חזרה אני מתכנן בקפידה.

הסכנה העיקרית מבחינתי היא השתרשות של הרגל "שיבה הביתה לבד" אשר יגרום להתפוררות החבורה הנחמדה שיצרתי לי. חשוב לי לשמור את המצב כפי שהוא. מטיילים יחד. מיד כשנחזור לרחוב אטרטר את החבורה בכל פינת רחוב. עד שנגיע אל צלחת המזון הנכספת עוד צפויים לנו עיכובים.

הגענו לרחוב. ראשית רגע, לא הביתה, עוברים את הכביש. אני מתכופף ומכנס את כולם אלי. הופ... אני קם ורץ לצד השני. שום רמז, לא אמרתי כלום. מי יטעה?

אין טועים.

אני חוזר אליהם בצעד עליז. יפה.

"קדימה" אומר ובבת אחת מסובב גופי ומוחא כף. זה האות.

כולם רצים, אף שנדמה שבלי חשק ממש. רוצים הביתה. אנו מתקדמים בריצה אך במדרכה הרחוקה.

שריקה, ואני נעלם לחצר אחד הבתים. זהו בית גדול. אין בו כלבים. כולם צפופים לידי. וורו, בינה וטוקה... המעופפת.

כשאני שורק, משהו תמיד מתרחש. בדרך כלל זו החלפת כיוון. בעניין זה, תגובותיו המצוינות של ביזי, כלבי לשריקותיי, תגובותיו המוחלטות, גורמות לסחף חיובי בחבורה כולה. הוא מגיב ואחריו... שרשרת של כלבים רצים. כקטר הגורר אחריו קרונות.

בריצה אני מקיף את המבנה וחוזר לרחוב. העניין הוא שליטה ולא יותר. חשוב לשמור על שליטה כשגרה. אנו שבים לרחוב בריצה. הפעם אבחר לחזור הביתה מהרחוב המקביל. רחוב הכלבים. ברחוב ההוא יש כלב קשור בחצר פתוחה. לא ניתן לעבור בצד הנגדי כי שם קשור כלב אחר. זה אלים ממש. אני ממעט לנוע ברחוב הזה.

אף על פי כן, תהיה זו הפתעה נחמדה ולא צפויה. כעיקרון אני מעדיף לשנות ולגוון את הדרכים בהם שבים הביתה.

אני אוסף אלי את הכלבים, משמיע את האות וכולם דוהרים לצד השני. עכשיו פונים הביתה ורצים במהירות אך ממש לפנינו צומת. כאן בדעתי לפנות לרחוב החוצה, אך קודם כביש.

אני ממשיך לרוץ כאילו אין שום כביש, אבנים קטנות מלוא חופני. אין אות. מי המבולבל?

... אין טועים. הופ... פיצי, הזקנה, חוצה לה פתאום.

לא אטיל עליה, על הזקנה, את אשר בידי. זקנה זו. אך... לא אוותר לה.

אני רץ לעברה והודפה בעזרת ברכיים תקיפות, חזרה אל המדרכה. הזקנה רוטנת בזעף, מרטיטה את שפתיה ומתלוננת, אך ממהרת להתייצב על המדרכה כמו כולם.

"קדימה", רצים, אך בעת שכולם ממשיכים לדהור לפנים, שריקה ואני חותך על המדרכה לרחוב החוצה. עכשיו אני בשיא המהירות. עלי להגיע ראשון אל הכלב הקשור ולהמשיך לרוץ משם. שניות ספורות עוברות וראשוני הכלבים בקו אחד אתי- ביזי, חאקי, הנה גם תכלת לידי.

הכלב הקשור כבר נובח ומיד מצטרף אליו גם ההוא מצדו האחר של הכביש. אני ממשיך לרוץ קדימה והחבורה חולפת על פני הכלבים בלי להתעכב.

בעת שכלבים נפגשים לפתע, בשניית המפגש ממש, יש לתנועתי השפעה גדולה ועצומה על המפגש. כידוע, תנועת התקרבות מצדי מעלה את הסיכוי להתלקחות אלימה. זהו כלל ראשון בחשיבותו. לא מתקרב אליהם בשום פנים ואופן. זו הסיבה שרצתי ככה. בעת המפגש אני בהתרחקות!

עכשיו, בעת שאני מתרחק במהירות, אין סכנה כלל. אין בחבורה אף לא אחד שיתעכב לרחרח את הנובחים. כאן, אגב, הבדידות עשויה להציק מאוד.

האחרונים בשיירה חצו אף הם את הסכנה וכולם דוהרים לכיוון הבית. נדמה שדווקא בינה, המגודלת, רצה קדימה מדי. אני עוצר כורע על ברכי וקורא בשמה ב י נ ה. כולם מתאספים וגם בינה חוזרת לעברי בשעמום.

ביסקוויט. נזכרתי. אפתיע אותה. בכיסי נותרו עוד שניים.

אני קורא לעברה בתקיפות להגיע עד אלי ממש ואז, בלי שאף אחד מהנוכחים חש במשהו, אני דוחק אל לועה העצום.... ביסקוויט.

הכלבה כה מופתעת עד שהמתנה נשמטת מפיה אל הקרקע, אך היא מתעשתת במהירות ועוד לפני כולם, חוטפת אותו חזרה בין שפתיה.

בנושא מזון לא ניתן להתווכח עם בינה. כולם יודעים את זה. תאבונה עצום, התלהבותה ופראותה בנוכחות מזון עוררו בעבר בעיות חברתיות מסוימות. עם בינה אין סיכוי לפשרה. כשהיא ניצבת והמזון בין רגליה, הכול שלה בכל מקרה. כך גם כשזה לחם יבש.

הגענו אל הישורת האחרונה בדרך הביתה. אם אניח לחבורה לדהור לפני, אגיע אחרון. אולי רק לפני פיצי. ההרגל לרוץ הביתה לפנים הוא רע משום שהמרחקים בהם מתחילה הדהרה הולכים וגדלים. יש לשמור על יחד. עד הסוף.

היום הפתעה. נעשה תחרות ריצה. מאה מטר בסך הכול. לא אגרר בין האחרונים. לכול הפחות, אשיג את בינה. בנוסף, אני מקבל פור בזינוק...

שוב אני מתכופף ומרגיע. כולם חסרי סבלנות.

אני מתיישר וללא הודעה כלשהי חוצה את הכביש. לכאורה, מבחן כביש. אין טועים אולם עכשיו לא מחפש טעויות. אני עוקף שלוש מכוניות חונות, עולה חזרה על המדרכה הרבה לפני הכלבים... עכשיו... מתחילים. ת ח ר ו ת.

תחרות ריצה עם כלב היא מסוכנת משום האפשרות להסתבכות רגליים. אין מסלולים. ריצה במהירות שיא עם יותר מכלב אחד היא מתכון בטוח להתרסקות. עלי להשיגם באמת!!

כשאנחנו מגיעים לשער ביתנו, היחיד שהצליח להדביקני הוא ביזי כלבי. תמיד הוא ראשון בתחרויות. משקיע.

בזה אחר זה נכנסים כלבי החצר למכלאתם. מתנפלים על המים. על מים לא מתווכחים. מיכל עצום ובו עשרות ליטרים מספיק לכולם.

כלבי הבית מחכים בסבלנות בצד. לעולם אינם נכנסים פנימה. רק לאחר שהבריח נסגר מאחורי, פונים הביתה.

הגיעה שעת האוכל.

האמת, אני מהדור הישן, אוהב להריח בשר. אוהב להאכיל כלבים עם תאבון, כאלה שאוכלים בנגיסות עצומות. משום כך אני משקיע ומוסיף לכופתאות היבשות מעט בשר טחון ומבושל.

את הקערות אני מכין בעת שהבשר מתבשל. לכל כלב צלחת משלו.

בבית כמו בחוץ, לכל כלב מספר המבטא את ספלי המזון להם הוא זכאי ביום. פיצי- אחד וחצי, תכלת- שלוש, טוקה- שלוש וחצי, גילי וורו-ארבע, ביזי- חמש, בינה- שבע וחצי! המספרים הם בסיס לשינויים. שמן- מורידים לו, רזה- מוסיפים לו. יש מהם מרוצים, יש מרוצים פחות.

כל ספל מזון מוגש בתוספת כף בשר ומעורבב כך שלא ניתן לדלות ממנו בשר. זו דרכי להתגבר על מכבסי המנות, כאלה שמותירים את מנתם שלמה אך נקייה מבשר.

ראשונים לאכול הם כלבי הבית. כל אחד ומנתו. מגדל הקערות בידיי ואתו לפינת הסלון, נקודתו של ביזי. הקערה בפינה והוא ניגש לבדו.

שני ג'ק, בקצה המסדרון. זו הפינה הטובה בבית. ללי תמיד מסיימת לפניו ובאה להציק אך הפינה המוצלחת פועלת לטובתו של ג'ק. גופו חוסם כל גישה נוספת לקערה מלבדו. הבאה בתור היא ללי, איתה לא חשובה פינה. היא מסיימת ראשונה. אחרונה פיצי. היא תאכל לידי בעת שאכין את שאר המנות. כך לא תוכל ללי להפריע.

הכנת המזון לכלבי החצר עורכת יותר זמן. הקצבת המנות, ערבוב הבשר... כשאני מסיים את הכנותיי כלבי הבית כבר מסיימים ארוחתם.

מגדל של שמונה קערות מזון הוא מגדל גבוה. למעשה, איני רואה את הדרך לפנים אולם איני יכול להגיע רק עם חלקן. שמונה כלבים, שמונה קערות.

כך, כשאיני רואה כלום, אני פותח את שער ההיכל, צועד בברכיים גבוהות כדי להרחיק מזנקים. אין מרגיז יותר מהתהפכות מגדל הקערות. כל החשבונות יאבדו וכנראה שבינה תזלול את הכול.

ראשונה, כמובן, בינה. אחריה כל שאר הכלבים בסדר ידוע. כל כלב בפינתו הקבועה.

כאן אני נשאר לשמור עד אחרון הסועדים (גזר).להנחת הקערות בפינות חשיבות רבה. ללא פינות המתח היה רב. מזון היה נגנב, כמויות לא כמויות, מלחמות וקערות מתהפכות.

פינה מוצלחת מאפשרת לכלב לשלוט על מזונו. נדמה כאילו בין כלבים קיים חוק ג'נטלמני. אפילו ביניהם. נדמה שכאשר כלב שולט באופן מוחלט על מזונו, אין הוא מגורש ממנו, כך גם כשהאמור בכלב נחות, אפילו בגור. כלב לא יגרש כלב אחר ממנתו אם לא הצליח קודם לכן להשיג שליטה כלשהי במזון מבחינת הגישה והזווית.

זמן האוכל מסתיים פחות מחמש דקות מרגע התחלתו. כך זה בחבורה שלי.

ראשונה מסיימת לאכול... נכון... בינה. ניגשת אלי, נצמדת ומביטה למרחקים. נהדרת. שקטה, לא מלקקת, רק נשענת. עכשיו, אחרי הכול, כל כך אוהב את השקט הזה... כלבים משהקים, מתלקקים. שביעות רצון ניגרת מכל פינה.

זה אחר זה מסיימים כולם לאכול. ורו מגיעה לליטוף, הנה גם דיצה. חאקי עדיין נראה רעב, מנסה ללא סיכוי למצוא שאריות. שמנצ'יק. ממחר אפחית ממנתו חצי ספל.

כוכי השינה נתפסים במהירות, אך נדמה שלורו ודיצה אין העדפות והן נותרות לידי. גיפופי פרידה אחרונים.

קר הלילה. חמים לי כשאני מהרהר בכוכי השינה הנעימים. המרופדים.

שקט עכשיו מסביב. על כך אומרים אצלנו בבית: "כולם עשויים. מטויילים ואכולים, המפקד".

דרג את התוכן: