לא פעם יוצא לי לעמוד ולחכות בתור ארוך שמשתרך באיטיות או שאינו מתקדם כלל. כדי להעביר את הזמן, המצאתי משחק: אני מתבוננת בעובדי המקום, בנותני השירות עמומי המבט המתנהלים כה וכה בשיוויון נפש מקצועי. ולעתים, דווקא אותה פלגמטיות המשותפת לכל העובדים, גורמת לי להבין שהם לא התקבצו יחד בשל צירוף מקרים, אלא היתה כאן יד מכוונת שגייסה אותם לתפקידם, ולכן אני מנסה לנחש מה היה כתוב במודעה. לדוגמה: "לדואר ישראל, לאחד הסניפים המרכזיים שלנו בצפון תל אביב דרושים/ות עובדים/ות איטיים/ות במיוחד למשמרות בוקר ואחה"צ. ידיעת קרוא וכתוב - יתרון. אין צורך בכישורים חברתיים." משחק זה מעביר קצת את הזמן ולפעמים אני בוחרת לשתף בו גם את חבריי לתור, אבל רק את אלה שעומדים לפני. אנשים כגון אלה שבאים ואומרים לי: "את אחרונה? אני אחרייך", מקבלים תמיד את אותה תשובה: "אֲחַרָי - המבול!"