מסעדות איטלקיות, רחוב מולברי במנהטן, קצת היסטוריה, תמונות  וטיפ אחד או שניים....

 אוכל איטלקי הוא אחת האהבות הגדולות שלי. את המטבח האיטלקי גיליתי כשברמנתי במסעדה איטלקית בשדרה השביעית במנהטן.

צ'יקן פיקטה וספגטי קרבונרה למינהם סיפקו בתקופת הלימודים שלי שני צרכים חשובים: כסף ואוכל.  את אותה מסעדה שנקראה FRASCATIE'S   שכבר לא קיימת יותר לצערי, החזיקו בעלי טורקיים דווקא, הטבח היה איטלקי.  

פעם בשנה אני עולה על מטוס, בדר"כ הוא נוחת באיטליה. 

למה דווקא איטליה? הרבה סיבות. בגלל האיטלקים, בגלל ההיסטוריה, אבל הרבה בגלל האוכל. איטליה, בכל מקרה, היא לא ערובה לאוכל טוב. גם שם אפשר ליפול ובגדול. דוגמא פשוטה תהיה הפיצריות שבדרך לווטיקן ברומא, אלו מזכירות יותר פת-קרקר של אוסם עם רוטב עבניות מאשר פיצה.  

אז באמת שאין לי מושג איך זה קרה, בדר"כ אני בן אדם שלא עושה עניין מאוכל, גבינה לבנה וביסלי גריל זה סוג של גורמה עבורי במיוחד עם הוא מגיע עם הדה מארקר או אפילו ידיעות של יום שישי (באמת שאני לא מפלה בינהם).  

הפריזר שלי מלא בקרטיבים, "איגלו" בכל מיני צבעים (למי שלא יודע הכוונה לקרטיבים הממש קטנים בשקיות קטנטנות), הארון מפוצץ בביסלי ובמבות, ואם אני מרגישה ממש גסטרונומית באותו שבוע אז יש מצב למשהו איטלקי.

אחרת התפריט מורכב אצלי מפירות, ירקות והרבה מאד שטויות.

אז באמת שלא ברור לי מאיפה זה בא בדיוק, למה מישהי שריח פופקורן עושה לה ממש טוב תתעקש פתאום על איכות ואוטנטיות באוכל...לא ידוע, אבל זה קרה.  

בפעם השנייה או השלישית שהייתי באיטליה החלטתי שזהו, הפעם אני אמצא את האוכל האיטלקי האותנטי. הפעם לא אסתפק בזבל שמאכילים את התיירים.  (פויה שרוני, לא אומרים זבל על אוכל..)

 ההחלטה האמיצה הזאת הובילה אותי ואת חברתי הטובה סיוון להליכה של כמה שעות ברחבי העיר, "זה רחוב מרכזי מידי, פה לא תהיה מסעדה של מקומיים..." עניתי לסיוון שהציעה לשבת במסעדה יפה באיזור פיאצה ונציה,

 (פיאצה ונציה ברומא)

אחר כך היו לי גם טענות אחרות כמו "יותר מידי אנגלית בתפריט הזה..."בהתחלה סיוון שיתפה פעולה, היא אפילו ניסתה לעורר איטלקים מקומיים לתת לנו הנחיות, הניסיון הנחמד הזה הסתיים בניווט מדויק ואלגנטי של פרדריקו לדירתו הממש ממש ויצ'ינו (קרובה לכאן באיטלקית). 

בסופו של דבר, אחרי כמה הבטחות שלי ושכנועים לא מלהיבים אבל הגיוניים ביותר כמו "תראי, ככה אנחנו אומנם הולכות הרבה אבל ככה אנחנו מורידות קלוריות שבמילא נעמיס עכשיו עם האוכל..." וממש קצת אחרי שסיוון איימה לחזור למלון, פתאום גיליתי באחד הרחובות המאד צדדיים מסעדה עם תפריט שהדבר היחידי שהיה כתוב בו באנגלית היה קוקה קולה.

נראה לי שעוד דבר ששיכנע אותי יותר מהכל היה השפה, כשנכנסו למסעדה לא נשמעה מילה אחת באנגלית, גרמנית, ספרדית או צרפתית. הם דיברו נטו איטלקית.

(אבל בהחלט יכול להיות שהשתכנעתי גם מהעובדה שסיוון הפסיקה בשלב כלשהו לקטר וקיבלה גוון אפור בלחיים.) אז התיישבנו והזמנו.

והאוכל? טוב, קצת מבייש לספר אבל ארזתי איתי עוד שתי מנות סגורות לטיסה וכמובן קנולי שזה בעצם גבינה מתוקה ששווה למות עבורה, כל זה כמובן נאכל עוד בשדה התעופה מכיוון שזאת הייתה טיסת צ'ארטר ואיחרה כצפוי. האוכל היה מדהים. פשוט מדהים.

ואם אתם שואלים את עצמכם כרגע – האם זה היה באמת כל כך טעים ונדיר או שבגלל שהלכתן ברחובות במשך שלוש שעות ושיחקתן אותה ה"מייאמי וויס של הספגטי" האוכל הפך להיות גורמה איטלקי? התשובה היא כמובן איפשהו באמצע.

או שכן, או שלא. מה שבטוח – אולי. 

ובכל זאת, כדי שלפוסט הזה יהיה איזשהו ערך חוץ מלהרוג לכם עשר דק' או פחות של שיעמום אז אם אתם מחפשים את המסעדה האוטנטית, זאת שהמקומיים אוכלים בה, זאת שהאוכל הוא באמת הדבר האמיתי ולא מותאם לטעמם של התיירים, תניחו שלוש הנחות בסיס:

מיקום – סביר שלא יהיה רחוב מרכזי (יקר לשכירות ולכן המחירים יהיו מחירים לתיירים)

תפריט – תפריט שדווקא לא מסביר פניו לתייר הוא העדיף.

שפה – אם השפה המדוברת בקרב הסועדים היא לא שפת המקום... תמשיכו לחפש. ואפשר גם פשוט ללכת למסעדה הזאת, 

"Rinaldi al Quirinale" via parma 11a

שתי דקות מVיאה נציונל ועשר דק' מפיאצה ונציה.

איטלקית בניו יורק  

אז את אותו סינון עשיתי לאחרונה במנהטן, וגרוע מכך - ב"איטליה הקטנה". כן,הרבה יותר קשה... שלושה רחובות שמפוצצים במסעדות איטלקיות שכל יעודן הוא התייר.

אבל איטליה הקטנה לא נוצרה ולא נבנתה לתיירים. 

איטליה הקטנה הוא איזור שאיכלס את המהגרים האיטלקיים הראשונים שהגיעו למנהטן בין 1880 – 1920 .

מסעדת "אנג'לו" קיימת כבר משנת 1902 אבל תיכף נגיע לסיפור הזה.

עצוב למדי אבל כל עשר שנים איזור "איטליה הקטנה" הולך וקטן בעוד כמה בניינים. צ'יינה טאוון, השכנה, משתלטת אט אט על כל פיסת נדל"ן טובה שמתפנה בסביבה. 

אז כמו שהתחלתי לספר, בביקור האחרון שלי בעיר, אחרי בוקר מפרך של חיפוש מתנות לחברים תקף אותי רעב.

אחרי שלושה סיבובים במסעדות באיזור, הבנתי שללא טיפ מאחד המקומיים הרי שאמצא את עצמי במסעדת תיירים נחמדה, לא בשביל זה אני כאן.

וכמו שנאמר בפרסומת ההיא.. (או לפחות בצורה דומה) -

אם משמינים, לפחות נהנים.

מסעדות איטלקיות רגילות יש גם בארץ, אני אמצא את הכי אוטנטית שבסביבה.  זה לא היה כל כך פשוט, לבסוף הגעתי לחנות מזכרות קטנה, המוכר סיים את תהליך המכירה איתי ואמר

לבחור שעמד לידו " la raggaza tedesca e bella eh...?" או משהו בסיגנון. שזה בתרגום חופשי - מה נסגר עם הקוזינה הגרמניה... 

טוני, פולי או קרמיין (באמת שאין הרבה אופציות) אמר la mia donna  בלה בלה..לא זוכרת כמה הוא התפאר על יכולתה המופלאה של אישתו במטבח, וגם טרח גם להראות לי תמונה שלה..אחרי כמה דק' כשקלט שאף אחד לא באמת ישבע מסיפורי אישתו והמטבח האיטלקי הוא נאנח ואמר : או קיי, אנג'לו. סי סי, אנג'לו בנה בנה (אנג'לו, כן, כן, טוב, טוב)

 

אז הלכתי לאנג'לו. ולמטבח הנפוליטאני שלהם.

ואם תסתובבו קצת ברגל, צפונה ברחוב מולברי (בפינת גראנד), תוכלו להגיע ל"אלווה" (המילה האיטלקית ל- מרומם, מעלה) חנות שנפתחה לראשונה בשנת 1897 ונחשבת ליצרנית הגבינה הותיקה ביותר בארה"ב בכל הקשור לריקוטה ומוצרלה.

 

לחובבי הקולנוע

מומלץ מאד להגיע למקום בשם "הבר של רחוב מולברי"

הבר הותיק ביותר באיזור (מאז 1908) בבר זה צולמו מספר סרטים מאד מפורסמים כמו: "דוני בראסקו", "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים" קטע מהסופרנוס ואפילו "הסנדק 3", שם המקום המקורי של המסעדה היה "מארה קיארו" שאומר באטלקית – ים צלול, לא ידוע מדוע השם הוחלף. 

ואם אתם אוהבים סיפורי מאפיה ודאי תאהבו לעבור ב"בניטו II " מסעדה במולברי 163 (צפונה לחנות הגבינות בצד שמאל של המדרכה) לכתובת זאת הביא הגנגסטר האגדי לאקי לוצ'יאנו את המשטרה לגלות מיסתור ענק של הרואין ומורפיום.

אותו גילוי הביא לשיחרורו המוקדם.

אבל לא בזה מסתיימת ההיסטוריה של אותה פינת רחוב... כמעט עשר שנים אחר כך, סאלי באגס, (אין טעות בשם) שהיה החשוד העיקרי בהעלמות של ג'ימי הופה נרצח בדיוק על אותה מדרכה.   

מסעדה נוספת בשם "החצר האחורית" (Il Cortile) נחשבת בין המוצלחות ביותר ברחוב מולברי.

 דני דה ויטו השחקן התחתן ב"חצר האחורית", דני אוליו מבקר בה דחופות וצוות ההפקה של הסופרנוס העתיקו את פנים המסעדה למסעדת Nuovo Vesuvio שמופיעה בסידרה.

 ועוד קצת היסטוריה 

ואם אתם ממש אוהבים היסטוריה תוכלו לבקר בפארק הצמוד לרח' מולברי בשם "קולומבוס פארק", פארק זה הוקם על חורבות "חמש הנקודות" איזור שהיה ידוע לשימצה באלימותו. הסרט "כנופיות ניו יורק של מרטין סקסוזה מתבסס על האיזור ההיסטורי הנ"ל שהיה סוג של כור היתוך בין השחורים לאירים.

אני מקווה שנהנתם מהפוסט הזה, כמו שנהנתי לכתוב אותו.